איך איבדתי את הנשמה שלי והרווחתי אותה בחזרה? (פירורי תובנות 230)

כשהקמתי את בית הספר לפני עשור, נתקלתי בבעיה. בהתחלה, רוב העבודה (למעט ההרצאות עצמן) התנהלה מהבית. וכשעובדים מהבית, מאוד קל להתפזר. מאוד. פתאום הכל נהיה חשוב יותר מהעבודה.

וכשאני אומר שהכל נהיה חשוב יותר מהעבודה, אני מתכוון לכל דבר שרק אפשר לחשוב עליו. הכלים בכיור לדוגמה. או הכביסה. או הניקיון של הבית. אני חושב שבחיים שלי לא הייתי יותר יעיל כעקר בית מאותה תקופה. רק לא לעבוד.

אחרי חודשיים בערך, הבנתי שזו לא שיטה. בצורה הזו אי אפשר לנהל עסק. לבצע פעילויות שיווקיות. לעשות שיחות מכירה. לתכנן מהלכים חכמים שמיועדים להביא עוד לקוחות בעתיד. ומכיוון שכך, החלטתי לשנות את צורת החשיבה.

מאותה נקודה, החלטתי לשאול את עצמי כל הזמן את אותה השאלה – "מה אתה עושה עכשיו עבור העסק שלך?". ולא סתם לשאול את זה. אלא לשאול את זה בטון ובעוצמה הנכונים. כדי לתת לעצמי את תחושת הדחיפות הנדרשת.

על פניו, זה היה רעיון מעולה. בכל נקודה שבה ניסיתי לברוח מתפקוד עסקי, הכרחתי את עצמי לחזור. ואני יודע, להכריח את עצמנו זו לא תמיד השיטה הכי טובה. רק שבהתחלה, לפני שרוכבים על הסוס, צריך לאלף אותו. וזו בדיוק הייתה המטרה שלי.

אחת אחרי השנייה, המטרות היומיות מולאו. זה לא היה קל. עם זאת, זה עשה את שלו. העסק החל את שלביו ההתחלתיים. וככל שהמשכתי עם השיטה, כך היא תגמלה אותי יותר ויותר. התחלתי להאמין בעצמי יותר. התחלתי להאמין בעסק הרבה יותר. וכולם היו מרוצים.

רק ש… משהו מוזר קרה שם ברקע. בראש שלי. פתאום מצאתי את עצמי צופה בטלוויזיה עם זוגתי ושואל את עצמי בראש "מה אתה עושה עכשיו עבור העסק שלך?". שאלה שלא מצאתי לה תשובה. שאלה שהעלתה רגשות אשם. ולך תסביר לה מה עובר לך בראש.

ולא רק שם. גם בארוחות משפחתיות. בילויים עם חברים. בישיבה בשירותים. בכל מקום. וזה הפך לדפוס חשיבה שהעיק עליי מאוד. כבר לא יכולתי ליהנות עד הסוף משום דבר. כי כל הזמן חשבתי על כך שהעסק לא מתפתח בזמן שאני עושה דברים אחרים.

זה בכלל לא היה קשור כבר למצב הכלכלי בעסק. או שלי. או לקורסים. זה פשוט היה דפוס חשיבה שהפך למפלצת. מפלצת שהסתירה לי את היכולת ליהנות ממשהו אחר. וכך עברו עליי שנתיים שמצד אחד היו מוצלחת מכל הבחינות. ומצד שני, השאירו אותי חסר יכולת ליהנות.

שם בדיוק החלטתי לעשות שינוי מחדש. לשכוח למידה אם תרצו. רק שאי אפשר לשכוח למידה. אלא ללמד את עצמנו דבר חדש. והדבר החדש היה פשוט להרשות לעצמי לא לעבוד. כן. אני יודע שזה נשמע מוזר לעצמאים ולבעלי העסק שקוראים את זה. לא לעבוד.

הרשיתי לעצמי לעבוד רק בשעות העבודה. ומשעה 19:00 עוצרים. לא מקבלים טלפונים עסקיים. לא עונים על הודעות. לא עונים על מיילים. אפילו אם יש דברים דחופים. כאלה עם סימני קריאה. אני לא עוסק בתחום שבו אני באמת מציל חיים במייל או בטלפון.

לא היה קל לוותר על צורת החשיבה ההיא. בכלל לא. זה פשוט נדרש כדי להפוך לאדם חי. חי שוב. מחדש. למדתי מחדש ליהנות מחגים וחופשות. ליהנות מסרטים ומסדרות. ליהנות מזמן איכות עם המשפחה. עם החברים. עם בת הזוג. עם עצמי.

דווקא היכולות הזו להתנתק מאפשרת לנו להתחבר טוב יותר לאנשים בזמן העבודה. כי בסוף העבודה יש לנו זמן אחר. זמן שבו אנחנו נטענים מחדש. כמו הלפטופ או הסלולרי שלנו. זמן שבלעדיו אין יצירתיות. אין ערנות. אין סיבה שלמענה שווה להרוויח את הכסף.

עכשיו אנחנו עומדים לפני תקופת החגים. וזה בדיוק הזמן לעצור לרגע את העבודה. לשים רגל על רגל. לחייך. ולהיכנס למצב חשיבה אחר. כזה שבו אנחנו חיים את הרגע. ונהנים עם מי שיש לנו בחיים עד הסוף. כי בינינו, הגיע הזמן לעצור רגע ולהיטען מחדש לפני השנה החדשה.

שיהיה לכם סופ"ש מעולה ושנה טובה,
ליאור


תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
מסקרן לשמוע מה יש לך להגיד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *