איך להניע אחרים להתחיל את השינוי שהם צריכים למרות שהם לא משתפים פעולה?

היי,

בפעם הקודמת, הבאתי את השיטה הפשוטה של טים פריס למניעת דחיינות. בעקבות השיטה של טים, שאלה אותי חן (אחת מקוראות הבלוג) שאלה מסקרנת: איך להביא אדם אחר להפסיק לדחות דברים כל הזמן?

ההבדל בין נושא הסרטון ששיתפתי בשבוע שעבר לשאלתה של חן הוא כזה: להניע את עצמנו זה עניין אחד. קל יותר יחסית. כי זה תלוי רק בנו. השאלה פה היא איך להניע אדם אחר להתגבר על ה"לא בא לי" הפנימי בנוגע לשינוי שברור להם שהם צריכים לעשות. אז נתחיל:

כשהמודעות שלנו מתפתחת

אנחנו נתקלים בזה לא מעט. בעיקר אם אנחנו עוברים תהליך התפתחות אישית משלנו. כזה שבו אנחנו רוכשים כלים חדשים שיעזרו לנו להיות יעילים יותר. או מפתחים את היכולות האישיות שלנו. או משתפרים בכלליות.

במצב כזה, אנחנו הופכים פתאום להיות מודעים יותר. מודעים להתנהגות שלנו. לדפוסים שחוזרים על עצמם. ובצורה בלתי נפרדת – גם להתנהגויות ולדפוסים של האנשים שסביבנו. אלה שעוד לא בחרו לעבור את השינוי בעצמם.

הנטייה הטבעית שלנו, היא לרצות שאנשים שאנחנו אוהבים ישתפרו גם הם. הרי אנחנו אוהבים אותם. והם יכולים להצליח יותר. ליהנות יותר מהחיים. למצות יותר את עצמם. רק שמשום מה, הם לא משתפים פעולה. ולפעמים אפילו מתנגדים מאוד.

לפני שממשיכים, חשוב לי להרגיע: זה טבעי. לא כל אדם רוצה להשתנות. אפילו אם יכול להיות לו טוב יותר, לדעתנו. לא כל אחד גם מוכן להכיל את השינוי, רק כי אנחנו התחלנו להשתנות. והרבה יותר משני אלה, יש שינויים שיהיו טובים לאחד ולא לאחר.

למה הם לא מוכנים להשתנות אם הם צריכים?

הפרדוקס הכי מדהים בקשר לבני אנוש הוא כזה: אנחנו יצור מדהים. אחד מהבודדים בכדור הארץ שמתאים את עצמו לכל טמפרטורה. לכל תנאי מחיה. מוצא פתרונות לכל דבר. ועם זאת, אנחנו מתקבעים מחשבתית נורא מהר. מפחדים משינוי. לעתים עד הרמה של פגיעה עצמית.

הסיבה לכך היא פשוטה. ברגע שמצאנו משהו שעובד לנו, אנחנו מתקבעים עליו. עושים אותו שוב ושוב. עד שהוא הופך לאוטומטי. ואז… ממשיכים אתו. לנצח מבחינתנו. גם אם קיימת אפשרות אחרת. גם אם בטווח הארוך הוא לא מתאים לנו.

במקרה שלנו, יש 2 דפוסים של מקובעות שמונעים מהם לשתף אתנו פעולה. הראשון, הוא שהמוח שלהם לא מסכים לקבל את זה שעברנו שינוי. שאנחנו לא מי שהיינו. כבר לא מתאימים לדפוסים של פעם. זו גם הסיבה שבגללה ההורים שלנו תמיד יתייחסו אלינו כאל ילדים.

הדפוס השני, הוא שהם עדיין לא מוכנים להשתנות. כי הם לא מודעים לכך שהם צריכים. או שהם עדיין לא בשלים לשינוי. או שהוא לא באמת מתאים להם. ויותר מכל – הם גם לא בהכרח מוכנים שאנחנו נהיה אלה שיכוונו אותם לשינוי. במיוחד כשזה נעשה באסרטיביות יתר.

איך להביא אדם לבחור להשתנות?

אחד העקרונות שאני תמיד שם עליו דגש בקורס ה-NLP הוא שאי אפשר לגרום לאדם לעשות משהו נגד רצונו. ואפילו אם הצלחנו, הוא תמיד ימצא דרך לחזור אחורה. להרוס את השינוי. כי הוא עוד לא בשל כלפיו.

במילים אחרות, אם נרצה לעזור להם להשתנות עלינו קודם כל להביא את האדם לרצות להשתנות. רק שהנטייה הטבעית שלנו היא לדחות דברים שכופים עלינו. אז איך אפשר לעשות את זה למרות הכל? הטיפים הבאים יעזרו לנו להניע אותם לרצות להשתנות:

1. לבחון את השינוי – אני יודע. בא לך לקרוא איך "לעשות להם את זה" כבר. רק שרגע לפני זה, חשוב להבין דבר אחר. נניח לרגע שהמטרה שלנו היא לגרום לחיים שלהם להשתפר. כי שלנו השתפרו. ואנחנו רוצים לחלוק אתם את השינוי.

מצד שני, יכול להיות שהשינוי הזה לא מתאים להם עדיין או בכלל. ואני יודע, כרגע נראה לך שכולם צריכים את זה. זה בדיוק הזמן לעצור ולשאול את עצמך: על מה השינוי הזה עשוי להשפיע אצלם, חוץ מהתוצאה הרצויה? במה השינוי הזה יכול לפגוע? מה הוא עשוי לשבש?

התשובות שלך יכולות להפתיע אותך. יכול להיות שהשינוי הזה יכול לחכות עבורם להמשך. כשייווצרו תנאים טובים יותר. כשהם יעברו שלב בחיים שלהם. כשהם יגיעו למוכנות גבוהה יותר. ויכול להיות אגב, שהשינוי יכול להיות טוב עבורם. אם כן, זה הזמן להמשיך לטיפ הבא.

2. לעודד במקום לדחוף – יש לי חבר שלא קנה לאשתו פרחים מעולם. והייתה לו סיבה טובה. היא אמרה לו "למה אתה לא קונה לי פרחים?". עכשיו הוא היה במלכוד. אם יקנה, היא תגיד לו "למה אתה קונה רק כשאני אומרת". אם לא, היא תמשיך להתלונן.

המרחק בין עידוד לדחיפה הוא מאוד קטן. לפעמים נדמה לנו שאנחנו מעודדים מישהו להשתפר. רק שהוא מרגיש שאנחנו דוחפים אותו ומציקים לו. אז לא פלא שהוא מתנגד. במיוחד כשאנחנו לא אנשי מקצוע אלא חברים, משפחה או בני זוג.

רצוי שאחדד את ההגדרות שלי פה: במילה 'דחיפה' אני מתכוון להנעה מילולית או מעשית. להגיד להם לעשות. לשאול אם כבר עשו. לעשות להם "רגשי" אם עדיין לא עשו. להביא להם דוגמאות לכאלה שעשו. כל אלה הם בגדר חפירה מבחינתם. ורק גורמים להם להתחפר באנטי.

לעומת זאת 'עידוד' הוא משהו אחר. עידוד הוא פרגון לאחר שהאדם עשה שינוי. אפילו אם קצת. להרים את מצב הרוח שלו. מילה טובה. חיוך. לחיצת יד או כל סימון ש"שיחק אותה". וגם את זה, לא יותר מדי. פשוט לתת לו להבין שההתקדמות מוערכת. ושאין עליו לחץ לעשות.

3. להוכיח ולא להטיף – מאוד קל להתחיל להשתנות ואז לחשוב שהתפקיד שלך לשנות את כולם. רק שבינינו, הם לא מודעים לכך שהם צריכים להשתנות. או לא מאמינים ביכולת שלהם להשתנות. ולא יעזור כמה נטיף להם. זה רק יגרום להם להינעל (כמו בסעיף הקודם).

השראה היא שם המשחק פה. מחקרים מצאו שקשה לנו להתחייב למטרה שהיא יותר מפי 2 ממה שחווינו. כלומר, אם הם מעולם לא חוו אדם כמוהם (לא בספר, במציאות) שעבר שינוי כזה הם לא יהיו מסוגלים לדמיין את עצמם עושים את זה.

לפני שהם ישברו את התבניות שלהם, הם חייבים לשבור את המחסום הדמיוני שבראש. זה שלא מספיק להגיד להם שאינו קיים. אלא צריך להוכיח להם. ואיזו דרך טובה יותר מלעשות את זה מלבד דוגמה אישית?

רק אחרי שנעבור בעצמנו את השינוי, הם יתחילו להאמין. ואם התוצאות ייראו להם כמו משהו שהם רוצים… הם ישאלו אותנו איך עשינו את זה. וגם אז, צריך לעודד את השינוי. קצת בכל פעם. ולאפשר להם לבחור בצורה מלאה לעבור אותו.

נקודה אחרונה: אם כבר קרה מצב שהצקנו להם ובאמת בא לנו שהם ישתנו, רצוי שנתחיל מהתנצלות. אמתית. כזו שבה נסביר שלא התכוונו להציק אלא רצינו בטובתם. ואת ההתנצלות הזו לעשות רק פעם אחת. מאז, לא נציק יותר. לא "נדחוף" יותר. אלא פשוט נאפשר להם.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור


תגובות

5 תגובות
  1. נתן
    נתן אומר:

    היי ליאור ותודה רבה על המאמרים הם מוסיפים המון.
    רציתי להתייעץ,יש לי חבר שממשיך את שנת הלילה לשעה מאוחרת. הוא רוצה להתחיל לקום בזמן אבל הוא טוען שהוא לא מתעורר בקלות. סיכמתי איתו שאני אעיר אותו חזק. הבעיה שנוצרה היא שהוא פיתח התנגדות. כאילו האגו שלו טוען לו לא לקום ממני, אפילו שבלילה לפני שהלך לישון ביקש שאנענע אותו. אני מזהה שזו הבעיה כי הוא מתעורר ומשחק כאילו הוא רדום עד שאני יוצא מהחדר, כדי שאני לא יראה שהוא התעורר ממני. אבל לפעמים הוא נרדם אח"כ כי אני יוצא…
    אני לא ממש מוצא איך להשתמש בכלים שלך במקרה הזה.
    אשמח לתגובה ממך. תודה רבה!

    הגב
    • ליאור ברקן
      ליאור ברקן אומר:

      היי נתן,

      המקרה שאתה מתאר קצת שונה מזה שהמאמר הזה מיועד לו. עם זאת (וכדי שאוכל לענות לך בצורה המדויקת ביותר), אני צריך תשובות למספר שאלות:

      1. למה זה התפקיד שלך להעיר אותו?
      2. דיברתי איתו על זה שהוא לא קם למרות שאתה מעיר אותו?
      3. מה כן ניסית לעשות כדי להעיר אותו עד עכשיו?

      הגב
      • נתן
        נתן אומר:

        היי ליאור ותודה על התייחסותך!
        אענה על שאלותיך אחת לאחת.
        1.אנו קבוצה של נערים שישנים יחד בפנימיה עם סדר יום משותף. בכדי שנוכל לקום בזמן, יש בינינו תורנות "מעורר". כלומר בחור שקם לפני כולם ומעיר את השאר בשעה קבועה.
        2.דיברתי. בלילה לפני השינה הוא יודע שיש לו מטלות מחר, ולכן חשוב לו מאוד לקום מוקדם. אז הוא ממש מתחנן שאני לא אוותר לו. אבל בבוקר משהו משתנה אצלו. הוא כאילו שוכח מכל מה שאמר אתמול וננעל במשחק. זה כאילו הוא מרגיש שאם אני מעיר אותו והוא מתעורר ממני, ניצחתי פה באיזה משחק כבוד מדומה….. ככה זה נראה לי בכל אופן…
        3.מה שעשיתי עם כולם. זה הולך בערך ככה: "בוקר טוב___ השעה____. אתה רוצה לקום?" אח"כ אני בא שוב אחרי כמה דקות למקרה שהוא לא קם ונרדם שוב. אני לא חופר, אני לא צועק ואני לא מציק.
        זהו פחות או יותר.
        ושוב, תודה על היענותך!

        הגב
        • ליאור ברקן
          ליאור ברקן אומר:

          יש לי רעיון קצת לא שגרתי. השאלה "אתה רוצה לקום?" יכולה לקבל תשובה מהירה כמו "כן" או "לא" ולא דורשת מאדם מאמץ מחשבתי. ככה, הוא יכול לנהום שלא ולחזור לישון. במקום זה, תנסח שאלה כמו "מתי תרצה שאעיר אותך שוב?" שבה הוא יצטרך לחשוב על התשובה ואז לענות. המאמץ המחשבתי ידרוש ממנו להתעורר, לענות ובתקווה – יהיה לו קשה יותר לחזור לישון.

          הגב

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
מסקרן לשמוע מה יש לך להגיד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *