איך לסלוח לעצמנו ולשחרר דברים שאנחנו מתחרטים עליהם יותר בקלות?

היי,

בשבוע שעבר פרסמתי ברכת ראש שנה מיוחדת שחבל לך לפספס. השבוע, נדבר על יום כיפור מזווית מעט אחרת וסלחנית יותר. והפעם, על סליחה עצמית. על שחרור דברים שאנחנו מענים את עצמנו איתם. וזה קורה לכולנו. למרות כל הידע וה-NLP. אז נתחיל:

חבטה, בכי והלב עוצר

היא לא חשבה על זה במהלך היום. או בלילה. וזה צף רק לעתים רחוקות מאוד. הזיכרון עצמו בכל מקרה. וזה היה שקר קטן שהיא סיפרה לעצמה. כי האמת היא שזה כמו צל שמרחף מעליה מאז שהייתה קטנה. כל היום ובכל יום. מאז שזה קרה.

זה קרה ברגע. היא לא שמה לב. יצאה מהחדר לרגע. לא חשבה על זה. ואז פתאום נשמעה חבטה. ובכי של תינוק. היא זוכרת שלרגע הלב שלה הפסיק לפעום. הרי התינוק היה האחיין שלה. והיא הייתה רק ילדה. ובכל זאת. חבטה. בכי. הלב עוצר. והוא נעצר בכל פעם מחדש.

לחברות שלה כבר יש ילדים. והיא… כבר שנים דוחה את הבלתי נמנע. בלי סיבה מיוחדת. לא מתקרבת לתינוקות. מסרבת בנימוס כשמציעים לה להחזיק אותם. אפילו לרגע. משהו בגוף שלה מתקשה. וזה לא שהיא שונאת אותם. הם פשוט לא מבינים.

כבר שנים שהיא לא נזכרה בזה. האחיין כבר גדול. מוצלח. חכם. וזה לא קשור. אצלה זה יושב על הלב. כבר שנים. ולמרות שהיא למדה לחיות עם זה… זה לא אותו הדבר. כי מאחורי חוסר הרצון בילדים, היא דווקא רצתה. או שלא. הכל התערבב שם. חבטה, בכי והלב עוצר לרגע.

לא סולחים ולא שוכחים

לא קל לסלוח. בוודאי אם פגעו בנו או במישהו שאנחנו אוהבים. זה אפשרי. רק לא קל. ובמיוחד אם אנחנו אנשים רגישים. מהזן שתמיד חשוב לו שיהיה לאחרים טוב. מאלה שמקפידים לתת שירות מעולה ללקוחות. מאלה שמאושרים לראות פנים שמחות כשהם מארחים אחרים.

למרות שלא קל לסלוח, זה אפשרי. רובנו יהיה מוכן לסלוח לאדם שמביע חרטה מלאה. או לאדם שיש לו הסבר יוצא דופן למעידה החד פעמית. ואפילו לאדם שמפצה אותנו. לסלוח ולהמשיך הלאה. למרות ששום דבר לא נמחק באמת. רק לא מחזיקים את זה נגדם.

יש אדם אחד שאנחנו לא סולחים לו בקלות. זוכרים לו את הכל. את הטעות שעשה בשבוע שעבר. את הטעויות שעשה לפני המון שנים. ומזכירים לו אותן שוב ושוב. עד שלפעמים, זה מונע ממנו להתפתח ולמצות יותר מעצמו. והאדם הזה הוא אנחנו.

יותר קל לסלוח למישהו אחר מאשר לעצמנו. כי מעצמנו אנחנו מצפים ליותר. ואת עצמנו מותר לנו להעניש. ואנחנו מענישים אותנו בשקט. מבפנים. במקומות שאף אחד אחר לא רואה. או מבין. או מרגיש. בזמן שכלפי חוץ אנחנו משדרים עסקים כרגיל.

סליחה אמתית

אוטוטו יום כיפור. יום הסליחות שלנו. ולא משנה אם אנחנו מאמינים או לא. אם אנחנו שומרים או לא. זה בסדר ומותר לסלוח למי שבאמת מביע חרטה. כל עוד הוא לא חוזר ביום המחרת לאותן התנהגויות. אחרת אין לזה שום מטרה.

רק שביום כיפור חשוב יותר מכל לסלוח גם לנו. הרי אנחנו האדם היחיד שנמצא אתנו כל הזמן. ללא הפסקה. האדם היחיד שאחראי על המוטיבציה שלנו. ועל הביטחון העצמי שלנו. ועל היכולת לכבד את עצמנו. ואם לא נהיה בקשר טוב אתו ונלקה אותו…

זו הסיבה העיקרית שרצוי לשחרר את עצמנו קצת מעול האשמה. לא לשכוח. רק לסלוח. במקום להעניש את עצמנו כל הזמן, ללמוד. ללמוד להתנהג אחרת. כי רק כך לא נחזור על הטעויות שוב ושוב. נשבור את המעגל. ונלמד לקבל את עצמנו קצת יותר באהבה.

כי מגיע לנו לאהוב את עצמנו. לא עבור הפוזה. או האגו. אלא עבור זה שללא הערכה עצמית, כל השאר הוא סתם מסיכה. מסיכה שמבצעת פעולות בצורה אוטומטית. ומסתירה אדם כואב וחבוט. אדם שיודע שמגיע לו יותר. ונמאס לו כבר לשמוע את המילה פוטנציאל.

איך לסלוח לעצמנו?

3 הטיפים הבאים הם טיפים עוצמתיים מאוד מתוך זווית ההסתכלות של ה-NLP. טיפים שיכולים לחולל שינוי עצום בחיים שלנו. אם רק ניישם אותם כמובן. אלה הם 3 הטיפים:

א. להפסיק להתכווץ – הבסיס של ההרגל לענות את עצמנו טמון בהתנהגות אחת. התנהגות אחת, שאם נלמד את עצמנו להפסיק לבצע… השמיים הם הגבול. וההתנהגות הזו היא התכווצות בטעות. ואני אסביר למה אני מתכוון:

כשמשהו רע קורה, הדבר הראשון שאנחנו רגילים לעשות הוא לעצור. להתכווץ. זה מתחיל בבטן. ואז מקשיח את השרירים. כאילו שאנחנו מתכוננים לספוג פגיעה של גל ענק. וכשאנחנו מתרגלים להגיב בצורה הזו לטעות, אנחנו גם מלמדים את הגוף שלנו לזכור דברים רעים.

עכשיו, זה כבר לא רק זיכרון. זה הגוף שזוכר. שמתכווץ. ויודע להתכווץ מכאב בכל פעם שלא הצלחנו. בכל פעם שטעינו. בכל פעם שמשהו לא צפוי קורה. ובגלל שאנחנו לא רוצים להרגיש את התחושה הזו, אנחנו יודעים להימנע מראש ממצבים שכאלה.

הרגלים לא משתנים מעצמם. עצם החזרה שלנו עליהם רק מחזקת אותם. והניסיון להתנגד אליהם גם הוא מחזק אותם. אז איך יוצרים שם שינוי? מלמדים את הגוף דרך אחרת להגיב. בהתחלה בצורה מודעת. שוב ושוב. ואז המוח לומד להעדיף את החדש על הישן.

כדי ללמד את הגוף להפסיק להתכווץ מטעויות, נרצה להתאמן. עדיף באמצעות משחק שאפשר לטעות בו. בהתחלה לשים לב להתכווצות שלנו בזמן שטעינו. שמשביתה אותנו לכמה שניות. ואז בהדרגה לשחק את משחק ההתאוששות. בכל פעם, לחזור טיפה יותר מהר לשחק.

ב. לשחרר את העבר – רוב האנשים לא חושב על זה. הוא פשוט נזכר בכל מני דברים. ולמה אנחנו זוכרים דברים? כי יש להם משמעות עבורנו. כי אנחנו מאמינים שחשוב שהידע הזה יהיה שם. זה הניסיון שלנו. רק שיש בעיה עם ניסיון שנשמר כסרט או כקטע שמע.

עצם כך שאנחנו זוכרים משהו כסרטון או כקטע שמע, לא הופך אותו בהכרח להזדמנות למידה. אלא רק מאפשר לנו לאחסן אותו בקלות. הוא נעטף עם השנים במשמעויות. הופך לגורם לחזרה של אותה ההתנהגות. רק שלא בטוח שבאמת למדנו ממנו. או שהוא מקדם אותנו.

לכן, יש תרגיל פשוט ומהיר של דמיון מודרך עצמי (או NLP אם תתעקשו) שאני אוהב לבצע: אם יש אירוע טראומטי שאנחנו זוכרים, ניזכר בו לרגע. ובזמן שאנחנו שמים לב למה שקרה שם, נעצור את הסרט. ממש נהפוך אותו לתמונה בודדת. כזו שמסמלת את האירוע.

בדמיון שלנו, נדביק את התמונה הזו על לוח. מאלה של פעם. שאפשר למחוק. ובעזרת מחק דמיוני, נתחיל למחוק את התמונה. כאילו שצוירה בטוש מחיק. או בגיר. מותר ואפילו עדיף להזיז את היד במציאות, בזמן שאנחנו מדמיינים שעשינו את זה.

ועכשיו, נשים לב שמאחורי התמונה היה כתוב מוסר השכל. מעין תובנה שהיינו אמורים ללמוד ממה שקרה. ואם לא שמנו לב אליה, זה סימן שלא מחקנו הכל. כך שחשוב למחוק את כל התמונה מהלוח ולמצוא את המשפט שרשום שם במקומה.

עכשיו, נתחיל לחשוב על המשפט הזה. איך הוא היה משנה את החיים שלנו, אם היינו מבינים אותו. איך הוא יכול להשפיע על החיים שלנו אם ניישם אותו מהיום והלאה. והכי חשוב – למה חשוב לנו להבין וליישם אותו כדי לשפר את החיים שלנו?

ג. לאהוב את עצמנו יותר – אנחנו שופטים את עצמנו כי אנחנו ביקורתיים כלפינו. ואנחנו ביקורתיים כלפינו כי התרגלנו שאחרים ביקורתיים כלפינו. אנחנו לא רוצים לאכזב אותם. רוצים שהם יהיו מרוצים. ואז נהיה כמוהם. והכל יהיה בסדר. רק ששום דבר לא עושה רושם כעובד.

ביקורתיות היא לא שיטה להשגת תוצאות טובות יותר. היא צורת חשיבה. וכשאדם הוא ביקורתי, הוא תמיד ימצא משהו להעביר עליו ביקורת. ועוד משהו. ועוד משהו. ובמקום לשפר את עצמנו, אנחנו מלמדים את עצמנו שאנחנו לא בסדר.

יש דרך להפסיק את צורת החשיבה הזו. והיא תפתיע את רוב האנשים. כי היא לא סתם לחבק את עצמנו. או להגיד לעצמנו משפטים מעצימים במראה. הדרך להתחיל לאהוב את עצמנו יותר טמונה ביכולת שלנו לפרגן לאחרים.

ויש לזה סיבה: כשאנחנו בוחנים התנהגות של אנשים אחרים, אנחנו מחפשים בה דברים שחשובים לנו. לדוגמה, נניח שחשוב לנו להיות נדיבים ופגשנו אדם שקצת… מתקמצן על טיפ למלצר נחמד. זה מעצבן. כי אנחנו לא כאלה. וזה חשוב לנו. ולכן זה בולט עבורנו.

באותה מידה שאנחנו מחפשים משהו שאפשר לשפוט, אנו יכולים לשים דגש על הזדמנויות לפרגון. זה לא יעלים את הדברים הרעים. אלא ימקד אותנו בדברים חיוביים יותר. תכונות שאנחנו מוצאים כטובות או אידאליות יותר אצל אחרים.

כמו בחוץ, כך בפנים. ככל שנרגיל את עצמנו לפרגן יותר לאחרים, כך נתחיל לזהות יותר התנהגויות חיוביות שלנו. כאלה שנוכל להעריך את עצמנו יותר עליהן. כאלה שבזכותן נאהב את עצמנו יותר. ולא עבור האגו. אלא מתוך הערכה עצמית ראויה. וזו, אהבה עצמית אמתית.

זהו לבינתיים. עכשיו, אשמח לקרוא בתגובות פה למטה מה דעתך על המאמר?

שבוע טוב וחתימה טובה,
ליאור


תגובות

3 תגובות
  1. אני
    אני אומר:

    כל שבוע אני מחכה ליום ראשון לקרוא את המאמרים הנפלאים שלך ליאור!
    כמה תובנות וכמה מדוייק.
    שתהיה לך שנה טובה

    קוראת נאמנה

    הגב

פינגבקים וטרקבקים

  1. […] הקודמת, הסברתי איך לסלוח לעצמנו ולשחרר דברים שאנחנו מתחרטים עליהם בקל…. היום, רציתי לחזור לאחד הנושאים הכי אהובים עליי. והפעם, […]

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
מסקרן לשמוע מה יש לך להגיד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *