להתמלא ברגשות שאספנו (פירורי תובנות 285)

המאמר הכי טוב שתקראו השנה. הסרטון שהפך את המדינה. הכתבה שתשנה לכם את החיים. כל אלה הם רק כותרות. כותרות שמיועדות לגרום לנו להיכנס למשהו. להסתקרן. לקרוא. לשמוע. לראות. ולבדוק אם זה באמת כל כך טוב כמו שהובטח.

כותרות מושכות אותנו. גורמות לנו לרגש. אפילו לפני שהגענו לתכל'ס. לתוכן. לדבר שבאמת עשוי לעניין אותנו. ולפעמים הן יותר חשובות ממנו. כי רק סקרן אותנו לגלות אם זה באמת יעורר את הרגש. ולא בדיוק לדעת איך התוכן עצמו יפעל עבורנו.

ברמה מסוימת, אנחנו מעדיפים את התחושה על הידע. את הריגוש המהיר. את הדבר שמעיר אותנו קצת מהאוטומט. אבל רק קצת. טיפה. גורם לנו להרגיש חיים. ומאפשר לנו לחזור לשנת היום יום שלנו. זו שבה היום חולף על פנינו. ואנחנו חוזרים למרתון שבו מחכים לסוף השבוע.

זו המשמעות של תכניות הריאליטי. זו המשמעות של פוסטים מלאי לייקים בפייסבוק. של סרטונים רוויי רגש ביוטיוב. אלה שכולם אוהבים. מצחיקים אותנו. מעציבים אותנו. מעצבנים אותנו. ממלאים אותנו בתחושת השראה. רק כדי שרגע אחר כך נשתף, נשכח ונמשיך.

רק שככל שעובר הזמן, גם הקריאה, השמיעה והצפייה הופכים לרגילים. משהו שאין בו יותר מדי מיוחד. כי יש כבר כל כך הרבה חוכמה משותפת. ואז אנחנו נכנסים, מרפרפים ומשתפים. רק מבלי להקשיב באמת. מזילים דמעה אוטומטית. מחייכים אוטומטית. כועסים אוטומטית.

הפסקנו לעצור ולהריח את הפרח. עצרנו, צילמנו, שמנו פילטר והמשכנו. הפסקנו לרקוד בהופעות. פתחנו אפליקציית צילום, העלינו, קיבלנו לייקים והמשכנו. הפכנו למתעדי החיים במקום לחיים. תיעוד שלא נצפה בו כמעט. רק קיים על קיר וירטואלי בזרם אינסופי של מידע.

לא עוצרים. לא חוזרים. רק ממשיכים. לחוויה הבאה. לאוטומט הבא. ובסוף, כבר לא זוכרים מה עשינו ועד כמה נהנינו מזה. איזה ידע ספגנו ומתי להשתמש בו. מה אכלנו ומה היה הטעם שלו. לצלילי מה רקדנו. ואפילו מה הייתה הכותרת שמשכה אותנו לתוכם.

זה הזמן לעצור לרגע. להסתכל ימינה ושמאלה. להבין איפה אנחנו נמצאים. מה קורה סביבנו. להתמלא בהערכה. כלפי המקום שאליו הגענו בחיים. כלפי אלו שסביבנו. כלפי מה שיש לנו. וכלפי כל החוויות שצברנו. כי יש לנו הרבה יותר משאנחנו מוכנים להודות.

זה הזמן להיכנס חזרה לפייסבוק, לאינסטגרם וליוטיוב. רק שהפעם אחרת. להסתכל על הפיד שלנו. לקרוא מה אמרנו. להסתכל איפה היינו. להבין מה אכלנו. להיזכר במוזיקה שריגשה אותנו כל כך, עד שרצינו לתעד אותה. ולהתמלא ברגשות שאספנו.

זה הזמן לחיות יותר. להוציא את הרגש מהאוטומט. בין אם בצורה אלקטרונית או פיזית. לבכות יותר. לצחוק יותר. לפחד יותר. לכעוס יותר. רק שהפעם עד הסוף. להיסחף. כי זה הדבר היחיד שיכול להעיר אותנו מהתחושה שיש שם משהו. משהו מאחורי ה"רק נעבור את ה… ואז…".

סוף שבוע מעולה,
ליאור


תגובות

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
מסקרן לשמוע מה יש לך להגיד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *