להכחיד את הדחיינות: 3 שאלות שיעזרו לנו לזהות למה אנחנו דוחים (ואיך להפסיק את זה)

היי,

בפעם הקודמת, הבאתי 5 טיפים קצרים לשינוי רושם ראשוני לא רצוי שיצרנו בטעות. הפעם, רציתי להתמקד באויב הכי גדול שלנו במסע אל עבר פיתוח הכריזמה האישית שלנו – הנטייה לדחות את הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעשות כדי להצליח.

המלך של הר הצריך

הוא תמיד שנא את יום ראשון. האמת היא שהוא התחיל להרגיש את שנאת יום הראשון שלו כבר בשבת בערב. כשידע שהזמן מתחיל לתקתק עד סוף סוף השבוע. כל דקה מרגישה כאילו נשאבת בידי שודד זמן אכזרי. אף פעם לא היה מספיק זמן לסוף השבוע.

ואז הגיע יום ראשון. ארוך. מייגע. והכי נורא – מלא ב"צריך"ים. היה לו כל כך הרבה מה להספיק לעשות. משימות שנשארו פתוחות משבוע שעבר. משימות חדשות שחיכו לו במייל. וזה בלי להחשיב את ה"שריפות הקטנות" שצריך לכבות באופן מיידי.

הוא ניסה לסדר לעצמו בראש את כל הדברים שהיה צריך לעשות. והכל דחוף. כל אחד מרים טלפון ומנסה להסביר לו למה הוא חייב לעשות את המשימה שלו עכשיו. ומרוב שקפץ ממשימה למשימה, הכל נדחה. שלא לדבר על הדברים שהוא הבטיח לעצמו לעשות.

זה הזכיר לו את התמונה שראה במוזיאון לפני שנתיים. האיש שעמד בקצה ההר ותקע את הדגל. והוא ידע שבאיזה שהוא מקום, גם הוא כזה. עומד על ערימות הדברים שצריך לעשות ולא נעשים. הוא היה המלך של הר ה"צריך". ושום דבר לא נעשה עד הרגע האחרון.

זהו עצם העניין

במהלך מסעם להבנת המצוינות, חיפשו מפתחי ה-NLP אנשי מקצוע אשר משיגים תוצאות יוצאות דופן. למזלם הרב, הם לא היו צריכים להתרחק מאוד על מנת למצוא את וירג'יניה סאטיר, פסיכותרפיסטית פורצת דרך אשר הייתה מקורבת אליהם.

בזמן שבחנו את המצוינות של סאטיר (הנחשבת כאם הטיפול המשפחתי), שמו לב מפתחי ה-NLP לדבר מרתק בנוגע לדרך שבה עבדה עם אנשים – היא ידעה בדיוק אילו שאלות לשאול על מנת להביא אותם לתובנות משנות חיים על עצמם ודרך תפקודם בחיי המשפחה.

עכשיו, על פניו כל אחד מאתנו יודע לשאול שאלות. איך, איפה, מתי, כמה ולמה. עם זאת, לא כל אחד חד מספיק כדי לזהות איזה מידע מתחבא מעינינו ולפעמים, גם מעיניהם של האדם שמדבר אתנו רק מתוך הקשבה לדבריו.

יש לכך סיבה: המוח שלנו מסנן, מעוות ומכליל מידע בזמן שאנחנו צריכים להתמודד עם מידע חדש (כדי להתאים אותו למידע שכבר קיים אצלנו בראש) ובזמן שאנחנו מתקשרים עם אחרים (כדי להעביר מסר בצורה הכי פשוטה ולא "חופרת").

הרי כשאנחנו רואים אדם שהולך ליפול לבור אנחנו לא צועקים לו: "אדוני, שים לב לימינך תוכל לראות חנות עם חלון ראווה מהמם מלא נעליים, לפניך יש מדרכה עם עמוד ובור, לשמאלך תוכל לראות מגוון רכבי מזדה וסוזוקי ומעליך ציפורים עפות…!". 

אנחנו צועקים "אדוני, תיזהר בור לפניך!". ומשמיטים את כל שאר המידע שלדעתנו אינו עוזר לשומע להתמקד בדבר הבעייתי באמת – הבור שלפניו. הרי אחרת, הוא לא יצליח להגיב בזמן ולהבין כי הוא עומד ליפול.

איך זה קשור לדחיינות?

העניין הוא, שבדיוק כמו שיש מצבים שבהם העיוותים, המחיקות וההכללות משרתים אותנו, יש גם מצבים שבהם הם לא. במקרים רבים, אנחנו מכלילים, מעוותים ומוחקים מידע שיכול לעזור לנו להשיג תוצאות אחרות.

כמו למשל זאת ש"כל הזמן יוצאת עם הגברים הלא נכונים" או ההוא ש"מתמטיקה זה לא הוא".

בגדול, הם מאמינים כי התוצאות שלהם קבועות מראש. ובגלל זה, בכל פעם שהם צריכים להתמודד עם זה הם מנסים לדחוק את זה הרחק ככל האפשר. לדחות את חוסר הנעימות עד הזמן שבו לא תהיה ברירה מלבד לעשות את זה.

3 השאלות הבאות חושפות את המצבים שבהם אנחנו דוחים דברים ומעדיפים שלא להיות מודעים לכך. שימוש בהן יכול לעזור לכל אחד מאתנו (כן, גם לי) לשים לב לתירוצים הפנימיים שלנו ולרתום את עצמנו לעשות יותר בקלות:

1. מאחורי איזו זהות הכי קל לי להתחבא כדי לא לעשות? – הרבה אנשים מתחבאים מאחורי משהו שאותו הם מגדירים כ"מי שאני". ברגע שהם מגדירים את עצמם כחסרי יכולת לעשות משהו או ככאלה ש"לא אמורים לעשות את זה", הם יוצרים אצלם מנגנון דחייה חבוי.

אם נעצור לרגע ונחשוב מאחורי איזו זהות הכי קל לנו להתחבר כדי לא לעשות, נגלה את ה"מנהלת שלא אמורה לעשות את המטלה הזו" או את ה"מאמן שלא אמור להיות איש שיווק". או כל זהות אחרת שגורמת לנו לשנוא את המשימה שלפנינו ולדחות אותה בחוסר חשק.

2. מאחורי איזו התמכרות הכי קל לי להתחבא כדי לא לעשות? – בדומה לזהות, יש לנו דברים שאליהם אנחנו מכורים. כאן, לא מדובר על תפקיד שאותו אנחנו לוקחים על עצמנו אלא על הרגל שאותו אנחנו מבצעים בצורה אובססיבית.

לדוגמה "ההוא שמכור למשחקי כדורגל" שבזמן הצפייה במשחק אי אפשר לצפות ממנו שיעשה כלום. או "ההיא שחייבת להגיד את האמת בפנים לכולם" שמצפים ממנה לטאקט בזמן שהיא עוזרת ללקוחות החברה בטלפון.

כשמגיע המצב שבו אנחנו צריכים לעשות משהו שדוחה את ההתמכרות שלנו או שמנוגד לדרך שבה אנחנו רגילים לעשות אנחנו מתחילים "לחפור" לעצמנו. לספר לעצמנו כמה זה מעצבן. וזה גורם לנו לדחות את העשייה וכשכבר אנחנו עושים – לעשות בחוסר חשק.

3. מאחורי איזה "בלתי אפשרי" קל לי להתחבא כדי לא לעשות? – האמונות המגבילות שלנו מגדירות לנו מה ניתן לביצוע ומהו הגבול ליכולת שלנו לבצע. כאשר רוב האנשים אמור (ולעתים אפילו חייב) לעשות דבר שמראש אינו נתפש כאפשרי, הם משתדלים לדחות אותו.

עם זאת, לעתים האמונות המגבילות הללו קיימות בראשנו בלבד. אנחנו למדנו אותם מהסתכלות על כאלה שלא הצליחו. או כי מישהו שאנחנו סומכים עליו אמר שאנחנו לא יכולים. או מתוך התנסות שבה לא הצלחנו והחלטנו ש"זהו, אני לא יכול לעשות יותר מזה".

במקרה שבו אנו אמורים לבצע דבר שלדעתנו איננו יכולים לעשות, אנחנו נוטים לזלזל בעצם הבקשה ומתייחסים לכך מראש בתור דבר שבו לא נצליח ולכן מבזבז את זמננו. כך, אנחנו דוחים את הביצוע שלו עד לרגע האחרון וכשמבצעים אותו…  עושים זאת בחוסר חשק.

ברגע שנזהה את הזהות, ההתמכרות או האמונה המגבילה שמאחוריה אנחנו מתחבאים, עשינו חצי עבודה. עכשיו אנחנו מודעים. עם זאת, זה החצי הקל. עכשיו, עלינו להבין כי אלה אינם "מי שאנחנו" אלא "חלק ממי שאנחנו" ולכן אנו מסוגלים לעשות הרבה יותר.

אחרי הכל, אנחנו יותר מאשר ההתנהגות שלנו. ואנחנו יכולים ללמוד להצליח ולעשות בקלות גם דברים שבעבר לא יכולנו כי הדבר שמפריד בינינו לבין הצלחה הוא רק ההבנה כי תמיד אפשר ללמוד כיצד להשתפר. וברגע שאנחנו ממש טובים במשהו, קל לנו לבצע אותו, לא ככה?

עכשיו, אשמח לשמוע: מה דעתך על המאמר?

המשך יום מעולה,
ליאור


תגובות

5 תגובות
  1. שרולי
    שרולי אומר:

    ליאור, תודה על כל ההשקעה שלך במאמר. אני תמיד נהנה ומחכים בקריאת החיבורים שלך.
    תודה לך.

    הגב

פינגבקים וטרקבקים

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
מסקרן לשמוע מה יש לך להגיד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *