מה הקשר בין NLP לפחדים? איך שיטת ה-NLP עוזרת להתגבר על פחדים שמניעים אותנו או מונעים מאיתנו לעשות כל מיני דברים?
ליאור ברקן, מרצה בכיר לשפת תכנות עצבית NLP, מסביר בפינתו בתוכנית "המקצוענים" כיצד להתמודד עם חרדות ופחדים, תוך שימוש בכלי שפת התכנות העצבית (דמיון מודרך + NLP).
אנשים פוחדים ממגוון שלם של דברים. בדרך כלל הפחד הוא לא הגיוני, ובגלל זה ההתייחסות לפחד בהיגיון לא תמיד עוזרת. נניח, היה לי פחד מכלבים. איך הוא נוצר? כשהייתי ילד קטן, פחדתי מרעשים חזקים. יום אחד נבח לידי כלב. הוא לא תקף אותי, לא הסתער עלי, לא זינק עלי, לא נשך אותי חס וחלילה – רק נבח לידי, ועשה רעש מאוד חזק. זה גרם לסוג של טראומה. הייתי ילד קטן, ולמעשה נמחקה הטראומה מן האמצע – נשאר רק הפחד והכלב. ועם השנים גם התחלתי להתמקצע בפחד, כמו שכולם עושים בכל דבר, חיובי או שלילי.
זה התחיל מלא להתקרב לכלבים, ואז לחשוב פעמיים לפני שהולכים לחבר – צריך להתקשר אליו, לשאול בצורה ידידותית: ״יש לך חיית מחמד?״, ועד השלב שבו אני הולך בצד מסוים בכביש, רואה מרחוק אדם שהולך עם רצועה ומחובר אליו איזה פינצ'ר זערורי, ועובר לצד השני של הכביש כי התחושה והציפייה לראות את הכלב כבר הופכת למשהו מאוד בעייתי. כלומר יש כאן תבנית מסוימת שהיא קבועה של פחד, שהתוכן כל הזמן מתמקצע ומשתפר.
וזה מאוד משפיע על איכות החיים, כשאתה כל הזמן דרוך לראות שאין שום כלב באזור, שאתה לא צריך להימלט ממנו, אז זה לא ממש תורם לך. איך השתחררת מזה?
השלב הראשון היה להבין מה היה שם מבחינה הגיונית, זה מה שרוב האנשים חושבים וטועים. הבנתי מה קרה, ואמרתי: ״לא הגיוני שאתה מפחד מכלבים״. זה לא עזר לי להפסיק לפחד מכלבים…
היה לי לקוח, אדם בן 50 פלוס שהיה מנכ"ל של חברה מאוד גדולה. הייתה לו פוביה מטורפת ממלפפונים חמוצים בתוך קופסאות שימורים. לא מלפפונים חמוצים לחוד, לא פחיות שימורים לחוד, מלפפונים חמוצים בתוך פחיות שימורים. העניין הוא שיש אנשים שיש להם פוביה, והפוביה לא מפריעה להם לחיים.
למה אנחנו מפחדים? זה לא באמת משנה
אנחנו בדרך כלל לא עוסקים בשיטת ה-NLP בסיבות ממה נגרם הפחד או למה אדם מפחד כי זה לא משנה, זה רק מקבע אותו, זה משאיר אותו בתוך ההסתכלות לתוך הבעיה ולא מוציא אותו החוצה ממנה. סתם לצורך האנקדוטה, כשהאדם שעליו דיברתי היה ילד קטן, בבית של ההורים שלו היה מזווה והוא רצה להגיע לקערית של עוגיות, ניסה להגיע למעלה, עלה על שרפרף והמדף נפל ושבר לו את היד. והדבר האחרון שהוא זכר יחד עם הטראומה של הכאב, זה את אותה פחית שימורים של המלפפונים החמוצים.
מאז כשהוא ראה את הפחית, הוא היה קופא, מחוויר, לא מסוגל לתפקד. הוא ידע שזה לא הגיוני. איש עסקים, מנכ"ל של חברה, יודע שלא הגיוני לפחד מפחית שימורים, אבל לא יכול לצאת לפיקניקים של החברה, לא יכול לצאת לאירועים משותפים, לא יכול להגיע לאירועים של המשפחה, כי הוא כבר מצפה לראות את המלפפונים החמוצים והוא לא יכול להתקרב לזה.
איך הוא התגבר על זה?
אנחנו לא התייחסנו לתוכן עצמו, אלא חיפשנו את הדרך שבה הוא עושה את זה. ברגע שידענו "איך" הוא עושה את זה ולא את ה"למה", יכולנו להתחיל ליצור שינוי. עכשיו, מספיק שהוא היה מדמיין את עצמו מגיע לאירוע, הוא היה עושה את כל זה בתוך הראש שלו – איך שהוא היה רואה את הפחית שימורים, אוטומטית בדמיון שלו, הוא כבר היה מתחיל להרגיש את התחושה הזו של הפחד. הוא היה אומר לעצמו: ״זו רק פחית שימורים״, אבל זה רק היה מפחיד אותו יותר. זאת אומרת, היה שם רצף שלם של שימוש בחושים בתוך הדמיון שלו, עוד לפני שהוא הגיע, שגרם לו לכל ההתכווצויות האלו מראש, מה שמנע ממנו לעשות דברים אחר כך.
אז איך מנתקים את הקשר הזה? איך מלמדים את הגוף לדמיין משהו אחר?
חשוב להבין, זה שיש לאדם פוביה זה לא אומר שצריך לגרום לו לאהוב את הדבר שהוא מפחד ממנו. צריך פשוט להפחית את העוצמה של הפחד. אם את מפחדת מג׳וקים, אין שום סיבה שתתחילי לנשק ג'וקים ולהתחבק איתם, עכשיו כשאת לא מפחדת מהם. אותו דבר כמו שאדם שיש לו פחד מגבהים, לא צריך להתחיל לקפוץ מבניינים גבוהים, עכשיו כשהוא כבר לא מפחד מגבהים. פחד הוא לא בעיה.
במידה ואנחנו רוצים להעביר את הפחד, קודם כל הייתי מבקש ממך לדמיין את עצמך מול ג'וק ולהרגיש את התחושה.
אם הייתי מבקש ממך קנה מידה של עוצמת הפחד, בין 1-10, היית מסוגלת לראות את זה הרבה יותר חי. אם הייתי מקרב אלייך את התמונה טיפה עם הצבעים, היית קופצת. עכשיו אם את מסתכלת על עצמך באותה סיטואציה, את מול הג'וק דרך העיניים שלך, וכל מה שאת עושה עכשיו לוקחת את זה החוצה, כאילו את יושבת עכשיו בבית קולנוע, על הכיסא עם הפופקורן והקולה.
את מסתכלת על המסך כרגע, ומה שאת רואה זה אותך עומדת מול הג'וק ואת רק מסתכלת מבחוץ, על איך את מגיבה ביחס לג'וק. הפחד עדיין קיים, השאלה היא באיזו עוצמה הוא. זה מפחית את הפחד. עכשיו אני רוצה שתעשי עוד שלב אחד. קחי את כל הסיטואציה הזו עוד שלב אחד אחורה. עכשיו את מסתכלת מן העמדה של המקרין / מקרינה ומסתכלת מלמעלה על בית הקולנוע. את רואה אותך יושבת ומסתכלת על הסרט.
יש לתהליך הזה גם השפעות נפשיות, כי זה מבצע מעין ניתוק כפול. אם את צריכה לדמיין את עצמך כרגע, נוסעת בתוך רכבת הרים ואת רואה את זה מבעד לעיניים שלך, רק בדמיון זה יתחיל לעורר אצלך תחושה מסוימת.
עכשיו הדמיון שלנו, התת מודע שלנו, הלא מודע שלנו, הוא לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות. זאת אומרת, ברגע שאת תראי את זה בדמיון שלך מבעד לעיניים שלך, הגוף שלך יתחיל להתנהג כאילו את ממש נוסעת ברכבת הרים. עכשיו, אם תראי את זה מבחוץ, תראי אותך נוסעת מבחוץ על רכבת הרים, זה יהפוך את החוויה לפחות מציאותית עבורך – זה כמו לראות סרט.
היום כשאתה רואה כלב ברחוב, מה אתה עושה?
אני מת על כלבים.
