אני כבר לא הראשון, הוא אמר. הם לא יקשיבו. זה לא יעניין אותם. למה שיתייחסו אליי. למרות שבמשך המון זמן חשבתי על זה. תכננתי. למדתי את מה שצריך. אגרתי משאבים. השקעתי כדי שאהיה מוכן לצאת לדרך. ורגע לפני, גיליתי שעשו את זה לפניי.
מה זה עשו את זה לפניי. ברור שהגרסה שלי תהיה יותר טובה, הוא חשב לעצמו. רק שעכשיו, הם בטח יחשבו שזה חיקוי. אולי שדרוג במקרה הכי טוב. לא ייקחו אותי ברצינות. יגידו שאני סתם רוכב על גל ההצלחה. ואולי שווה לבחון את ההפסד ולא לצאת לדרך.
אולי נוותר. אולי נשים בצד את כל התכנונים. נספוג את כל מה שהושקע. נחשוב על משהו אחר. וזה נכון שרוב הסיכויים שזה לא יתחבר אליי. רק שזה יהיה חדש. מקורי. מהסוג שאף אחד עוד לא פגש. והם יהיו המומים מהתעוזה.
מצד שני, הוא חכך בדעתו, אולי בכל זאת נצא לדרך. הרי כבר השקעתי את כל שעות המחשבה. בניתי את עצמי כדי להגיע לשם בצורה הטובה ביותר. אגרתי את המשאבים. אולי מספיק לתת את הטוב ביותר שאני יודע לתת.
ובהחלטה של הרגע, הוא פרח. פתח את עלי הכותרת שלו. חייך את החיוך הרחב ביותר שיכול היה לחייך. ונשימת כל האנשים שהיו בחנות נעתקה. כי היה בו משהו אחר. משהו שאי אפשר היה למצוא בשאר הפרחים שסביבו. הוא היה צהוב עם פסים אדומים.