היי,
בפעם הקודמת, הצגתי 5 טכניקות פשוטות לבניית ביטחון עצמי שכל ילד יודע ואנחנו כבר שכחנו. היום, רציתי לחזור לאחד הנושאים שרוב האנשים מסמן כבעיה הראשית שלו – הנטייה לדחות דברים. ויותר חשוב מזה, לשיטה אחת פשוטה מעולם ה-NLP להפסיק לדחות לחלוטין.
הכוח הקסום שבמחשבה לדחות
איזה בלגן. יש כל כך הרבה דברים שאני עוד חייבת לעשות. היא הסתכלה על השעון והזמן לא זז באופן מוזר. זו הייתה הדרך שלו לעבוד עליה. כי כל פעם שהסתכלה על השעון, הזמן לא זז. ולמרות שלא הספיקה לעשות יותר מדי, איך שהוא… היום היה מסתיים.
היא שנאה את הנטייה שלה לדחות דברים. רק שפשוט… כל כך הרבה דברים נכנסו בינה לבין מה שהייתה צריכה לעשות. דברים דחופים. דברים חשובים. שאולי באמת לא היה נורא אם הייתה דוחה. רק שכשחשבה על מה שהיא חייבת לעשות, פתאום הם קיבלו עדיפות.
היה לה ברור שמשהו משובש בסדרי העדיפויות שלה. ניסתה לקחת קורסים בנושא. ניהול זמן. אפקטיביות אישית. ולמרות שכל השיטות עבדו לה נקודתית, היא לא הצליחה להביא את עצמה לעשות את מה ששנאה. כאילו שלמחשבות שלה היה כוח קסום עליה.
מה שהיה הוא שיהיה?
אם רוב האנשים היו עושים את מה שהם אמורים לעשות, מצבם היה טוב יותר. לנו זה ברור. וגם הם יודעים את זה. עם זאת, אין שום קשר בין ההבנה ההגיונית שאדם "חייב לעשות משהו" לבין הביצוע שלו בפועל.
על פי ה-NLP, כשאנחנו עוסקים בחשיבה אנושית יש פער לא קטן בין הניסיון לתת הסבר לדבר שקרה לבין הבנת הדרך שבה הוא קרה. הפער הזה הוא גם ההסבר לכך שגם כשאנשים מבינים מה המקור של הבעיה שלהם, הבעיה לא נפתרת.
כאשר הבעיה מקבלת הסבר של "למה" היא מקבלת צורה מוחשית בראש שלנו. הצדקה. הסברים לקיומה. והכי גרוע – כאשר בעיה הופכת למוחשית, מוצדקת ומוסברת היא מתקבעת. עכשיו, הסיבה לכך שהבעיה קיימת הופכת לסיבה לכך שהיא תמשיך להתקיים.
למה באמת אנשים דוחים דברים שהם חייבים לעשות?
זה קצת כמו לכרות את הענף שאני יושב עליו. אני מודע לזה. כן, כן. הענף הזה שמסביר לאנשים שהם לא עושים דברים בגלל "אמונות מגבילות". או בגלל "קונפליקט פנימי". או בגלל "התניה רגשית". או "אירוע טראומתי" בעבר.
עם זאת, יש אנשים שפורצים את האמונות המגבילות שלהם ומצליחים יותר בחיים. אנשים שמתגברים על הקונפליקט הפנימי ומנהלים חיים שלווים עם עצמם (ואחרים). וגם כאלה עם התניות רגשיות ואירועים טראומתיים שמצליחים לחיות למרות הטראומות וההתניות.
אז איך זה יכול להיות? מאוד פשוט. אנחנו חיים היום בחברה מאפשרת. כזו שמאפשרת לאדם להתחבא מאחורי האמונות ואירועי העבר שלו. כזו שנותנת לו את התחושה ש"זה מה יש וזכותך להיות תקוע שם". שמצדיקה את המשך ההיתקעות שלו בחוסר התוצאות.
בכך, הפסיכולוגיה (על ענפיה, כולל ה-NLP) הופכת ל"פסיכולוגיה תירוצית" עבור ההיפוכונדרים הנפשיים. היא משמשת לאנשים בריאים נפשית תירוץ טוב להיתקע בבעיות שלהם. להימנע מהצלחה. להצדיק את חוסר העשייה.
דחיינות היא אחת מאותן הבעיות. אנשים דוחים דברים כי הם מאמינים שיש אמונות שגורמות להם לדחות. יש מחשבות טורדניות בראש שמניעות אותם לעשות דברים אחרים. יש להם ניסיון שלילי בעשייה. יש להם רגשות שמניעים אותם לעשות דברים אחרים. והיד עוד נטויה.
מה הסוד שיעזור לנו להפסיק לדחות דברים?
הסוד הכי גדול מאחורי הנטייה לדחות היא לא שאין אמונות מגבילות. או שאין מחשבות טורדניות. או טראומות. או התניות רגשיות. או כל שם מפוצץ אחר. דווקא יש. הסוד מאחורי הנטייה לדחות היא שרוב האנשים נותן משמעות גדולה יותר למחשבות שלו מלעצמו.
כן, מה ששמעת. אנחנו טועים לחשוב שהאמונות, המחשבות, ההתניות והרגשות מנהלים אותנו. ומתחבאים מאחורי האמונה הזאת. כאילו שזו אמת אבסולוטית. וזה מאפשר לנו להימנע מלקיחת אחריות על החיים שלנו. הרי זה ה"הם" שאשמים. ואנחנו בסדר. כיף.
המחשבה שכל אלה מנהלים אותנו היא בולשיט. כל אלה הם קווים מנחים. אנחנו יכולים לבחור אם לאמץ אותם או לא. לפעמים זה קל. לפעמים זה פחות. לפעמים זה דורש לבצע איזה תרגיל. עם זאת, הכל פתיר. ואנחנו אלה שמנהלים את המחשבות שלנו.
הכל מתחיל ונגמר מזה שאנחנו נותנים למחשבות בראש שלנו חשיבות גדולה מדי. ואנחנו עושים את זה על ידי הפיכת הפעולות שאנחנו מבצעים בראש לשמות עצם מופשטים. 'מחשבה'. 'אמונה'. 'רגשות'. ואז מתייחסים אליהם כאילו שיש להם תכונות שתלויות רק בהם.
איך ניישם את הסוד ונפסיק לדחות?
השפה שלנו משפיעה על הדרך שבה אנחנו תופשים את העולם. זה לא חדש. לא המצאנו את זה ב-NLP. וכשאנחנו מתרגלים לדבר בצורה מסוימת, זה משפיע על הדרך שבה אנחנו חווים את המציאות. לכן, אם נתרגל להתנסח אחרת בנוגע לאותן מחשבות נשנה את התוצאות שלנו.
השיטה לעשות את זה היא מאוד פשוטה ועם זאת, חייבת להתבצע בצורה מודעת. כלומר, לשים לב למילים שלנו ולעשות את זה בכוונה. זה לא יקרה מעצמו. כמו שאר הדברים. ומכיוון שאנחנו פה כדי להצליח לשפר את התוצאות שלנו, אני סומך על כל הקוראים שיבצעו זאת:
1. לזהות את מילת התירוץ – זו יכולה להיות "מחשבה", "אמונה", "רגש" או כל שם עצם מופשט אחר. איך נזהה אותו? בקלות: נשאל את עצמנו אם אפשר לשים אותו על שולחן. כוס אפשר לשים על שולחן, אז היא לא מופשטת. "כעס" אי אפשר.
2. להפוך את מילת התירוץ בחזרה לפועל – כל שם עצם מופשט הוא פועל בתחפושת. מאחורי "מחשבה" מתחבא "אני חושבת ש…". מאחורי "אמונה" מתחבא "אני מאמין ש…". מאחורי "רגש" (או "כעס" כדוגמה לרגש) מתחבא "אני מרגישה…" (או "אני כועס").
3. להבין שהגורם לפועל הוא אנחנו – אם אנחנו אלה שמרגישים, מאמינים או חושבים אנחנו גם אלה שיכולים להרגיש, להאמין ולחשוב אחרת. ואם זה תלוי רק בנו, זו האחריות שלנו לעשות זאת כדי להשיג את התוצאות שלנו.
הרי המחשבה שלנו לא יכולה להזיז נייר, אם אנחנו לא עושים פעולה בגללה. ואלה אנחנו שחושבים אותה. ואלה אנחנו שבוחרים אם לבצע משהו על פיה. ואלה אנחנו שרוצים להחליט אם בא לנו לשלוט בתוצאות. או שנוותר על השליטה וניתן לאחרים לנהל לנו את החיים.
ולא, לא מעניין אותי לשמוע את "אבל הפחד שלי…" או את "אבל האמונות שלי…". וגם לא משנה כמה שנים אתם כבר מענים את עצמכם. לא הגיע הזמן לשחרר את הדברים שמחזיקים אותנו מאחור? את כל התירוצים? את כל ההצדקות? ולהשיג את מה שמגיע לנו?
זהו להיום. עכשיו מסקרן אותי לקרוא בתגובות פה למטה מה דעתך על המאמר?
שיהיה לך יום מעולה,
ליאור