חברים יקרים, בטווח הזמן הנראה לעין, לא יפתחו קורסים פרונטאלים חדשים. עמכם הסליחה, הנהלת בית הספר.

בוכות ובונות (פירורי תובנות 306)

ואז. ברגע אחד. הענף נשבר. וכל הקן המדהים שבנה קרס. ברגע אחד. כאילו שלא היה אכפת לטבע. כאילו שלא היה אכפת לאף אחד. עד כמה השקיע. עד כמה התאמץ. ועד כמה זה מייאש. כי הוא השקיע את מלוא זמנו לעניין. עד שברמה מסוימת, זה הפך למי שהוא.

הוא נפנף בכנפיו. ריחף קצת באוויר. מניע את ראשו הלוך ושוב. לא מאמין. אחרי הכל, הוא יכול היה לבנות קן קטן יותר. רק הוא, שגדל בקן הקטן של הוריו, שאף ליותר. הוא הבטיח לעצמו שכשיגדל, ישקיע יותר. יבנה קן מפואר. והחליט להקדיש לכך את חייו.

הוא אסף זרד לזרד. חסך קשים שמצא. חתיכות חוט. שרשרת קטנה שמצא פעם. וחיבר אותם ביחד. לא מבלי שתכנן כמובן קודם. הוא לא היה מהסוג שסתם זורק ענפים ובונה קן מבולגן. הוא לא כזה. הוא רצה שיסתכלו על הקן שלו וידברו. יקנאו. כי מגיע לו לחיות בקן שכזה.

כשסיים לבנות את הקן, הוא הסתכל עליו שעות. אחרי הכל, מבחינתו זו הייתה יצירת פאר. ההישג הכי משמעותי בחייו. כרטיס הביקור שלו. והוא עצר את כל מי שהצליח וכיוון אותו להתפעם מעומק היצירה. והם באמת החמיאו לו עליה. הוא חייך כשאפילו חשב על הקן.

ואז, ברגע אחד הענף נשבר. העץ, כנראה התייבש עם השנים. רק שהוא כבר התחיל לבנות שם את הקן. והיה עסוק בזה כל כך. עד שלא רצה לראות את זה. וכשהקן היה מושלם, הוא התרגש ממנו כל כך. עד שהעדיף שלא לחשוב על העץ.

רק שהעץ לא התרשם מהקן. הוא החזיק עליו קנים בעבר. חלקם מפוארים יותר וחלקם פחות. חלקם גדולים יותר וחלקם פחות. ובאיזה שהוא שלב, נשבר לו. הוא לא רצה יותר להיות שם. להיות מובן מאליו כל כך. שייזכרו בו רק כשמשהו רע קורה לו.

אז הוא הניח לענפים שלו להתייבש. בהתחלה, רק העלים נפלו. וזה היה סימן מקדים למי שרצה לשים לב. אחר כך, החלו הענפים שלו להישבר ולהתנתק. בעיקר אלה, שעליהם היה משקל. ולבסוף, הוא עמד שם עירום. מוכן לצמיחה מחודשת. כי מבחינתו, זו הייתה זכותו. והקנים לא עניינו אותו.

בהתחלה הייתה המולה נוראית. הציפורים צייצו בזעם. עיניהם רוויות הדמעות התחלפו ברשפי זעם. החליטו להתאגד. לתקוף אותו. להראות לו מה זה. כי זה נכון שזה הגוף שלו. רק שהם בנו עליו. על סמך ההבטחות שלו. ועכשיו הוא היה שייך להם. לדעתם.

רק שאותו, זה לא עניין. וכשההמולה שככה, הם המשיכו הלאה. כי הזעם שלהם לא שינה את העובדה. הם יעברו למקום אחר. יבנו קן חדש. וישאירו אותו על זרועותיו של אחר. מקווים בעיוורון מלא שהוא לא יפיל אותם. וחוזר חלילה. בוכות ובונות.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור

רוצה לשתף את המאמר?

אולי יעניין אותך לקרוא גם את המאמרים הבאים:

תגובות למאמר |

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רוצה לקבל עדכון שבועי?

במשך 15 שנים אנחנו מעלים בכל שבוע מאמר חדש לבלוג על NLP, שפת גוף, שכנוע, פסיכולוגיה שימושית והשימוש שלהם בחיים שלך. היית רוצה שאעדכן אותך ביום שני כשיעלה המאמר הבא?

* העדכון הוא ללא תשלום והפרטים שלך מוגנים אצלנו מספאם

איך אפשר ללמוד איתנו?

מכיוון שאין לנו כבר קורסי NLP פרונטליים ויכול להיות שפספסת את האפשרות ללמוד אצלנו, עדיין יש אפשרות ליהנות מקורס שלנו. 

באתר מיוחד שיצרנו ריכזנו צילומי הכשרות שלנו וקורסי NLP מקוונים שבנינו במיוחד עבורך. אם מעניין אותך ליהנות מקורס כזה זה הקישור עבורך:

אם המאמר הזה מעניין אותך, בשבוע הבא נפתיע אותך!

זה הזמן להירשם לרשימת התפוצה שלנו

בכל שבוע, אנחנו מעלים מאמר חדש על שפת הגוף, תת המודע, NLP והשימוש בפסיכולוגיה יישומית כדי לשפר את החיים שלנו. אם בא לך שנעדכן אותך כשעולה מאמר חדש, כל מה שצריך לעשות הוא להזין את כתובת האימייל שלך בשדה הבא וללחוץ על הכפתור: