להתפשט. כן. באמת. ודווקא בקור הזה. לא להשאיר כלום עליך. ולעמוד. ככה מול כולם. לעצור. לבחון את האנשים. להבין שלבושים ככל שיהיו, עדיין קר להם. כי הקור האמתי הוא לא זה שבחוץ. הם לובשים את האגו שלהם. ואגו לא מחמם.
הדרגה לא מחממת. גם לא התואר. אפילו לא התפקיד בעבודה. בכיר ככל שיהיה. העובדה שהיה עם המון בנות זוג. הבגדים והמגפיים המהממות שקנתה. הסיגריה שעישנו. האלכוהול האיכותי. הכסף בבנק. בלילה זה לא מחמם. גם כשהמזגן דולק.
להתפשט. בראש. להבין שהקור האמתי נמצא בנקודה שבה אדם צריך הוכחות לכך שהוא שווה. וכשאדם צריך משהו שיוכיח לו שהוא שווה, קר לו. בפנים. כי הוא מפחד מהלבד שלו. מפחד שלא יהיה לו מה להגיד לעצמו. כשיהיה לבד.
בגלל זה צריך להתפשט. לפחות פעם בתקופה. להזכיר לעצמנו שאנחנו לא מי שהיינו. אנחנו לא התפקיד שלנו. לא רגשות האשם שלנו. לא ההצלחות שלנו. אנחנו אדם. לא טוב ולא רע. פשוט אדם שעושה כמיטב יכולתו ומתוך מה שהוא יודע.
וזה מי שאנחנו. למרות שיכול להיות שרצינו פעם להיות מישהו אחר. וזה מי שאנחנו. בעיקר כי המעשים שלנו והמחשבות שלנו הובילו אותנו למי שאנחנו היום. וגם אם לא תמיד היינו מושלמים, תמיד היינו אנחנו. גם כשהיינו לבד.
אנחנו בחרנו להפוך למי שאנחנו היום דרך המעשים שלנו. אנחנו אלה שבוחרים מי נרצה להיות דרך המעשים שאנחנו עושים. והידיעה הזאת, כשהיא באמת מגיעה מבפנים, מחממת יותר מכל מזגן או מפזר חום.