וזה הבהב. הדף נשאר ריק והוא ישב מול המסך בתקווה שזה יפתר מעצמו. והמסמך לא התמלא לבד. הוא ידע שהוא צריך להגיש את זה מחר. זה לא עזר לו. אם כבר, זה הלחיץ אותו יותר. הוא ציפה למוזה שתגיע. וזה לא קרה.
כבר שנים הוא מקנא באלה שזה בא להם בקלות. קשה להבין איך אפשר להוציא ספר כל שנה. איך יכול להיות שהמוזה מבקרת דווקא אותם ולא את שאר בני האנוש. יכול להיות שהוא פשוט חסר מזל או כישרון מולד?
הוא לא ידע שהוא נפל באשליה הגדולה מכולן. כשאדם עושה משהו שנים, מיומנות נראית כמו קסם. בידי קוסמים שכאלה, העשייה נראית פשוטה, מהירה וחסרת מאמץ. וזה באמת המצב. עבורם זה פשוט, מהיר וחסר מאמץ.
לא בגלל שהם קיבלו מתת אל. הם פשוט הקדישו את עצמם לתוצאה. קראו, למדו וכתבו שוב ושוב ושוב. ויותר חשוב מכך, הם ידעו לא לסמוך על המוזה. המוזה בוגדנית. כשאנחנו הכי צריכים אותה היא נעלמת.
במקום על המוזה, הם סומכים על תבניות. בדומה לתבניות בישול, עצם קיומה של התבנית נותנת כיוון למחשבה. כל תבנית, מעצם היותה, מהווה השראה לסוג שונה של כתיבה. עם זאת, היא רק הקו המנחה שמספק את הכיוון.
בתוך התבנית, אפשר ליצור עולם ומלואו. כל תבנית יוצקת סוג סיפור אחר. וכשיש לאדם את מלאי התבניות שלו, כל מה שצריך הוא רק לבחור – איזה סיפור בא לך לספר היום?
יום מעולה לכולם,
ליאור
