רוב האנשים לא מאמין שמגיע לו. לא כי הוא לא נחמד. או לא עושה דברים עבור אחרים. אלא כי למדנו ש"מגיע" זה לא תמיד טוב. ושעל "מגיע" צריך להילחם. וש"מגיעה" לנו תמורה רק על מה שסיפקנו ברגע שלפני. ושגם אז, להסכים לקבל את מה ש"מגיע" (שלא לדבר על לבקש) זה גובל בחוצפה.
בגלל זה, כל כך קשה לנו לזנק על הזדמנויות. אנחנו חשדניים. ולא רק בגלל שאנחנו מפחדים שכוונות האדם שמולנו שליליות. אלא גם בגלל שאנחנו מפחדים מה יחשבו עלינו אם ננצל את ההזדמנות. נצליח. ומה אז יגידו עלינו. שקיבלנו הזדמנות ובגלל זה הצלחנו?
אנחנו מחונכים לסרב להזדמנויות. אפילו המילה שמתארת שימוש בהזדמנות היא "ניצול". ולמרות שלפעמים משהו שמוצג כ"הזדמנות" קורץ לנו, באותו הרגע, הוא מתחיל לאבד מערכו. כי לכל הנחה יש סיבה. יש קאץ'. ואם משהו הוא "חינם", הוא הופך באותו הרגע לחסר ערך.
חוסר האמון בכך ש"מגיע לנו" הוא חוסר האמון בערך שלנו. בזכות שלנו להיות בעלי ערך. בזכות שלנו לקבל, באותה המידה שאנחנו נותנים. גם אם זה בלי סיבה. וגם אם זה כי נתנו כבר ערך עצום לאנשים שמולנו. אפילו אם קיבלו אותו כמובן מאליו. אפילו אם אמרו מדי פעם תודה.
אין אדם שלא נותן ערך לאחר. וכמעט שאין אדם שלא רוצה שיעריכו אותו יותר. רק שכדי שיעריכו אותנו יותר, עלינו לאפשר לאחרים להבין מה הערך שאנחנו נותנים להם. וכדי לעשות זאת, אנחנו קודם כל חייבים להכיר בערך שאנחנו נותנים. זה, שאנחנו לא עוצרים בדרך כלל לראות.
אז. ורק אז. חשוב שנדע להסכים לקבל אותו. באמת. לא כמו מחמאה שקבלנו וכמו גחל רותח זרקנו בחזרה. מתוך פחד שנתפש כשחצנים. אלא לדעת להגיד "תודה". ולקבל. מתוך הבנה שמגיע לנו. כן. לנו. ואם מישהו חושב שמגיע לנו, זה מגיע. לא מתוך פוזה או אגו. פשוט כי היינו שווים את זה עבורו.
ולך, מה מגיע? מה הערך שנתת? מה הערך שלך רק מעצם היותך? ומה הערך שירגיש לך בנוח לקבל?
למה?