נכנסים לאתר חדשות. מוקפים בתוכן, רק שלא מצליחים לראות את רובו. הפרסומות, כאילו מתמוססות ברקע. למרות שהמפרסמים מנסים מאוד לגרום להן לקפוץ. ההצפה גורמת למוח שלנו להסתכל עליהם בצורה מעומעמת. רק שאותו התהליך בדיוק קורה לנו, גם עם התוכן ה"חדשותי".
לתופעה הזו קראו "עיוורון באנרים" בהתחלה. לפני שהבינו שהיא חלק ממשהו יותר מקיף. הרעיון שהביע גם סת' גודין בספרו 'פרה סגולה'. אם ניסע במשך שעות בכביש ולידנו נראה סוס, בהתחלה נתלהב ממנו. רק ש-5 דקות נסיעה לאורך סוסים, תגרום לנו להתייחס לסוס כסתם עוד סוס.
זו הסיבה שאני תמיד ממליץ לבעלי עסק חדשים לא להפוך את עיצוב הלוגו שלהם לשלב קריטי. כי יש כל כך הרבה לוגואים, שהעין למדה להתעלם מהם. והסלוגן הוא בדיוק אותו הדבר. למי אכפת אם כתוב שם משהו מצחיק או כזה שמגדיר את העסק בצורה מדויקת, אם לא רואים אותו בכלל.
רק שהעיוורון הזה לא קשור רק לאינטרנט. הוא קשור לכל תחום בחיים. כל מה שיש ממנו הרבה, הופך לפחות מרגש. הרבה ערוצים ואין מה לראות. הרבה בגדים ואין מה ללבוש. הרבה אנשים טובים הופכים לרעש רקע אחיד. בעוד שההוא שחתך אותנו בכביש, דווקא ייזכר. כי הוא לא היה כמו כולם.
בגלל זה קל לראות את מה שרע. כי הוא צף מעל כל הנורמלי. ובגלל שהוא שלילי, קל יותר להפוך אותו לאייטם היומי. הסיבה היומית לכעוס או לפרגן. הסיבה היומית לבחור צד ולהתווכח עם מי שחושב אחרת. והאינטרנט מתמלא בגלי מילים, שחוזרים אל חוף המדיה בטפטופי רייטינג אחידים.
אפשר גם אחרת. להפוך את הקערה על פיה. להפסיק להגיב לגירויים שנשלחים אלינו כדי שנדע מתי לכעוס, לבכות ולשמוח. ובמקום זה, לבחור את החיובי ולהתייחס אליו. להוציא אותו מה"מובן מאליו". לפרגן. להעלות. לחשוף אותו. ולהפסיק לתת רייטינג לתעשיית הצהוב ופרסום הרע.
הגיע הזמן להפוך את הרע לרעש רקע. לקדם אנשים טובים. מעשים טובים. דברים שמיועדים לעזור לאחרים. ואז גם מצב הרוח ישתפר. הטובים יתחילו לקבל את ההערכה שהם ראויים לה. ויותר מזה, לעודד אחרים לפעול בצורה חיובית יותר. וזה, ייצור עולם שלכולנו יהיה כיף יותר לחיות בו. לא ככה?