בית > מאמרים על NLP > ברור (פירורי תובנות 298)

ברור (פירורי תובנות 298)

26 ינואר 2018

היא הרגישה את העלבון נתקע לה בגרון. הפנים שלה בערו מחום. נקרעת בין הרצון לברוח לבין הרצון לצעוק עליהן. כי זה היה ברור. ברור לחלוטין. הן צחקו עליה. בשקט אמנם. מאחוריה גבה. ואז מתנהגות כאילו לא קרה כלום. מיתממות. כאילו שמישהו יכול להאמין להן באמת.

כבר כשנכנסה לבית הקפה, הייתה לה תחושה שמישהו מסתכל עליה. לא בצורה גלויה כל כך. רק מגניב מבט. מסובב את פניו כשהיא מסתובבת. כך שהיא לא תוכל לדעת שהסתכל. רק שהיה לה ברור שמישהו מסתכל. בוחן אותה. שופט את כל מה שהיא עשתה.

כשהתיישבה ליד השולחן, זה כבר היה ברור יותר. ראתה בדיוק מי בוחן אותה. הן ישבו באלכסון ממנה. מנהלות את השיחה שלהן. כזו שעל פניו, לא הייתה קשורה אליה. רק שהן מדי פעם הגניבו מבטים לכיוונה. זה היה ברור לה. למרות שלא בדיוק תפסה אותן. ידעה אינטואיטיבית.

ואז קרה הדבר שהיא הכי שונאת בעולם. אלו שהגניבו מבטים לעברה צחקו. והיה לה ברור לחלוטין שהן צחקו עליה. אולי על משהו שעשתה. אולי על משהו שלבשה. אולי סתם צחקו עליה. היא מבינה בזה. כבר צחקו עליה הרבה. עוד מאז שהייתה ילדה. יודעת בדיוק איך זה מרגיש.

היא הסתובבה ודפקה בהן מבט זועם. הן לא הסתכלו עליה באותו הרגע. צוחקות ומדברות. כאילו שאפשר להאמין לזה. הרי ידעה שהן הסתכלו עליה ואז צחקו. על מה עוד יכלו לצחוק אם לא עליה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה בטח על משהו אחר. רק שהיה לה ברור שהיא משקרת לעצמה.

העלבון נתקע לה בגרון. עוצר את נשימתה. בוערת מזעם ותסכול. שונאת את זה. שונאת אותן. שונאת את החיים שלה. לולאות עבר הסתובבו במרץ בראשה. למה זה קורה דווקא לה. למה משפילים אותה. למה שונאים אותה. ומתי כבר יאהבו אותה בזכות מי שהיא.

בעוד שהיא נתקעת בלולאות המחשבה בראשה, פתאום הרגישה יד על הכתף. סליחה, שאל קול נעים. רק הייתי חייבת לדעת אם זו את. את מהפייסבוק. היא הסתובבה לאט. חוששת. ברור לה שיכול להיות שכולם החלו לצחוק עליה. לחפש איך להשפיל אותה קצת יותר.

כן, את. את שבשבוע שעבר פרסמת את הפוסט ההוא. הפוסט שגרם לי לחייך. וכל מה שעבר לה בראש הוא שאלה. מה עכשיו פייסבוק. מה, ההיא לא שמה לב שכולם מזלזלים בה. למי אכפת מהפייסבוק. רק שההיא התעקשה. אני מעריצה אותך. שיקפת בדיוק מה קורה לי במעבה הבטן.

היא חבשה את מסיכת החייכנות האופטימית הרגילה והסתובבה. בוודאי, היא ענתה. הרי הדבר הכי חשוב הוא להיות את. להוציא את מה שיש לך החוצה. ובעוד שהיא מדברת, גלגלי מוחה נעו מאחורי המסכה. מוודאת שלא עובדים עליה. שלא עומדים לצחוק עליה בכל רגע.

כשההיא עזבה סוף סוף, היא חזרה למחשבותיה. רק שאז שכחה קצת מההן שמאחוריה. אלו שבטוח צחקו ממנה. ומסתבר שסיימו את הקפה והלכו. מוזרות, היא חשבה לעצמן. הייתי מצפה שיהיה להן קצת ביצים לבוא ולהגיד לי בפנים מה מצחיק. שאוכל להחזיר להן. לתת להן קצת מדעתי עליהן.

רק שכל קושרי הקשרים כנראה פחדו ממנה. לא הרימו את עיניהם. מזייפים כאילו שהם לא חושבים עליה כל הזמן. שופטים אותה. צוחקים עליה. והיה כל כך הרבה מה לשפוט לדעתה. והם, בכלל לא ידעו שהם אמורים.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור

תגובות למאמר

| 2 תגובות

נשמח לשמוע מה דעתך:

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?