בית > מאמרים על NLP > בשנאה יוקדת (פירורי תובנות 347)

בשנאה יוקדת (פירורי תובנות 347)

25 ינואר 2019

הוא עמד ובהה בפסל הגדול. רואה עד כמה אנשים אוהבים אותו. מגיעים לראות אותו מרחוק. מספרים לו עד כמה הם מעריצים אותו על שבנה אותו. דמעות מילאו את עיניו. הוא עבר דרכם ברגליים רועדות. הרים את הפטיש. ובשנאה יוקדת ריסק אותו לאלפי חתיכות זעירות מול פניהם ההמומות.

אישה אחת צעקה בלחץ. ילד החל לבכות. והוא, שדמעות שוטפות את פניו, הסתובב וחזר לביתו. משאיר אותם בוהים בדבר שהיה פעם הפסל הגדול והמדהים. סגר את הדלת מאחוריו. וחש הקלה אמתית. הקלה של אדם היוצא אל החופש מצינוק אפל במיוחד.

לפני שנים, הוא לא ידע מי הוא. חיפש את עצמו בכל פינות העולם. רצה ליצור דבר שיטביע את חותמו בעולם. זה לא עזר לו. אז התמקם שם. באמצע היער הקר. ונטש את חלומו. קם בבוקר. הכין כוס קפה חמה. ויצא לחטוב עצים שיהיו להסקת הלילה. אחרת הקור היה גובר על גופו.

יום אחד, בעודו חוטב עצים, נפל לידו שבב. שבב שנותר מחיתוך לא מדויק של גזע העץ. רק שהשבב הזה היה שונה בצורתו מהשאר. ובצורתו המוזרה, נתן את אותה ההשראה שעליה כבר ויתר לפני שנים. הברק נדלק בעיניו. נחוש, הוא חזר אל הבקתה. הוציא נייר. לקח עיפרון. והחל לשרטט.

במשך חודשים, הוא עשה ניסיונות. שוב ושוב. עד שהפסל שבחצרו נראה בדיוק כמו זה שבדמיונו. הוא עמד ובהה בפסל הגדול. וידע כי זה פרויקט חייו. זה שיותיר את חותמו. והוא לא טעה. אנשים החלו לעלות לרגל. הציעו לו תשלום. רק כדי ליהנות מהפסל. להיטען מעוצמתו בהשראה עד אין קץ.

שנים עברו והם המשיכו להגיע. שילמו כמיטב כספם. אהבו את הפסל. ויותר מכל, אהבו אותו על שיצר את הפסל. ובעוד שתמיד חייך והיה נחמד, משהו השתנה בתוכו. הוא רצה לצאת לחופש. ולא יכל. כי הם רצו את הפסל. ולפגוש אותו. ואם היה משאיר את אחד מעובדיו במקומו, הם זעמו.

יצירת חייו הפכה לכלא. לא כי לא נהנה מההערכה, מהקהל או מהתשלום. אלא כי חותמו כבר לא ייצג אותו. והוא פחד. באמת פחד. לעשות בו שינוי. או לעשות משהו אחר. ומה אם הם לא יאהבו. ומה אם זה לא יצליח. ומה אם. ומה אם. ועוד קצת.

כך עבר יום ועוד יום. והפסל, שהיה חלומו, הפך עבורו לסיוט. הוא החל לשנוא אותו. לא אותם כמובן. רק שבכל בוקר, כשקם לחטוב עצים להסקה הוא ראה את הפסל. והאהבה שחש כלפיו, כאילו היה ילדו, החלה לדעוך. ובהדרגה, החל לשנוא את הפסל. עד שהשנאה הפכה ליוקדת במיוחד.

רק שהוא פחד להפסיק. ומה יקרה הלאה. ואם לא אצליח להתפרנס. ואם הם יכעסו עליי וינסו לפגוע בי. ומה אם אהרוס את הדבר הטוב ביותר שעשיתי. איזה חותם אשאיר לעולם אם אהרוס את הדבר הטוב ביותר שעשיתי עד עכשיו. והפחד שיתק אותו. והשנאה כילתה אותו.

עד שיום אחד, הוא יצא עם פטיש בידו. נעמד לרגע ובהה בפסל. עבר דרכם. התעלם ממילותיהם האוהבות. וניפץ את הפסל בסדרה מהירה של הנפות. הוא היה חייב. פחד שאם ישתהה עוד, יעלם האומץ שהצליח לאגור. ובצעד מהיר חזר לביתו. כי לא יכול היה לשאת את העצב שהשאיר אחריו.

דמעות הכעס התחלפו לדמעות עצב. ומשם, לדמעות שחרור. כי ידע דבר אחד. כל עוד הפסל היה קיים, הוא שלט בו. אהבת היצירה הפכה לתלות בה. והתלות הזו, לא אפשרה לו להמשיך ליצור. חלום העבר, השאיר אותו מקובע לעבר. והוא, היה שייך לעתיד. לכן היה חייב לשנוא שנאה יוקדת כדי לייצר תשוקה.

תשוקה ליצור. תשוקה לחדש. תשוקה להסתכן. תשוקה לבנות. תשוקה לאתגר הבא, שיעיף אותו ואותם רחוק אפילו יותר מהפסל. כי הפסל, לא היה השיא. הוא היה נקודת ציון. ועכשיו, הוא המשיך מעבר אליו, אל שיאים חדשים.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור

תגובות למאמר

| 0 תגובות

נשמח לשמוע מה דעתך:

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?