בית > מאמרים על NLP > הכי מאושרת בעולם (פירורי תובנות 397)

הכי מאושרת בעולם (פירורי תובנות 397)

8 נובמבר 2019

היא עצמה את העיניים. נשמה עמוק. והתחילה לשיר. שום דבר כבר לא שינה ברגע הזה. זה היה שיר מלא בשמחה. והוא היה השיר שלה. היא שרה מכל הלב. רוצה שירגישו את מה שהרגישה. וכשהצליל האחרון עזב את פיה, השתרר לרגע שקט.

מחיאת כף. ועוד אחת. ועוד אחת. הם קמו על הרגליים. מישהו שרק. דמעות של שמחה מילאו את עיניהם. וגם את שלה. היא הייתה מאושרת. ידעה שהם אוהבים אותה. ויותר מזה, ידעה שהצליחה לרגש אותה. עכשיו היא בטוחה. היא יודעת לשיר. ולרגע, היא הייתה הילדה הכי מאושרת בעולם.

מאז ששרה באותה הפעם הראשונה לפני המשפחה, היא שרה מולם הרבה. הם אהבו אותה. הריעו לה. רק שככל שעבר הזמן, זה הפסיק לרגש אותה. לא בדיוק. כי כן אהבה אותם. וכן אהבה לשמח אותם. רק שהיא רצתה שעוד אנשים ייראו אותה.

זה לא היה לה קל. כי ידעה שבבית, מול המשפחה, היא תמיד תצליח. ידעה גם, שאם תזייף טיפה לא יהיה להם אכפת. אבא עדיין ילטף אותה על הראש. אמא תחבק בהתרגשות. סבא וסבתא יתנו לה את כל העולם שלהם. רק שהאנשים שבחוץ, אולי לא יאהבו. אולי יכעסו. אולי יצעקו. והיא פחדה.

אז המשיכה לשיר. בבית. במקום המוגן. לא רצתה עדיין לקחת את הסיכון. עוד לא הרגישה מוכנה. רק עוד קצת אימון ותעשה את זה. ובינתיים… היא תוותר. רק שמשהו בה גירד מבפנים. היא רצתה לשיר. היא רצתה לרגש עוד אנשים. להביא את החיים שלהם להשתפר. ולו לרגע.

זו הייתה תחרות הכישרונות של בית הספר. עוד לא הרגישה מוכנה במאת האחוזים. רק שהיא לא מזמן למדה על אחוזים. ולא שינה לה אם זה רק שמונים ולא מאה. היא חייבת לבדוק אם היא מוכנה. ואם המשפחה מחזקת כל כך הרבה שנים, יש לה אפילו סיכוי לנצח.

כל דקה שעברה עד ההופעה שלה הרגישה כמו שנה. כמה. כמה אפשר לחכות. הרגישה כמו קפיץ מתוח שמחכה להשתחרר. והנה. קראו לה. היא נעמדה מולם. כיבתה את העיניים. ושרה מהלב. מהבטן. כל מה שהיה אגור השתחרר. והיא ידעה, שהיא שרה הכי טוב שהייתה מסוגלת.

מחיאת כף. ועוד אחת. ועוד אחת. פחות משציפתה. רק שהם מחאו לה כפיים. העיזה לפקוח עין אחת. לראות שאלה היו משפחתה. רק שעוד ועוד אנשים הצטרפו. הם אהבו את השירה שלה. ופתאום, ידעה שהיא באמת שווה. אפילו שזכתה רק במקום השני. ולרגע, היא הייתה הילדה הכי מאושרת בעולם.

השנים עברו. חלום השירה נזנח. הפך לציור. שהפך לריקוד. ואחרי הצבא, נשאר במגירת החלומות ששמורים רק לילדים. טסה לחו"ל. מצאה עבודה. בן זוג אוהב. נולדה הילדה. והיא, הפכה למבוגרת מן המניין. לא מודעת אפילו, לכוח שפועם בתוכה. שם. מאחורי הקלעים.

יום אחד, הילדה שלה ביקשה לשיר. מול כל האורחים. מה לשיר. פדיחות. ואם היא תזייף. ומה זה קשור. רק שמשהו בבטן שלה אמר לה לסמוך על הילדה. אולי זה לא יהיה כל כך נורא. למרות קול הציפציף הקטן. למרות שכולם שם היו אנשים חשובים מהעבודה שלה. והיא ביקשה מהם רגע של שקט.

הילדה עצמה את העיניים. נשמה עמוק. והתחילה לשיר. שום דבר כבר לא שינה ברגע הזה. זה היה שיר מלא בשמחה. והוא היה השיר שלה. היא שרה מכל הלב. רוצה שירגישו את מה שהרגישה. וכשהצליל האחרון עזב את פיה, השתרר לרגע שקט.

מחיאת כף. ועוד אחת. חיוכים. התלהבות. דמעות אושר קטנות מילאו את העיניים שלה. זכרה איך עמדה במקומה. ואיך זה הרגיש לה. היא רצה לחבק את בתה. וידעה ששתיהן, קורצו מאותו החומר. בכלל לא משנה עד כמה טוב היא שרה. ולרגע, הן היו הילדות הכי מאושרות בעולם.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור

תגובות למאמר

| 0 תגובות

נשמח לשמוע מה דעתך:

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?