בית > מאמרים על NLP > לקרוס (פירורי תובנות 340)

לקרוס (פירורי תובנות 340)

23 נובמבר 2018

עם הפנים למטה, הוא מעולם לא הרגיש כל כך מושפל. ולא. לא אכפת לו שאף אחד לא ראה. הפגיעה של פניו בבוץ העליבה אותו. כאילו שהגוף שלו בגד בו. הידיים שרפו לו. נפצעו כנראה במהלך הנפילה. ולמרות זאת, החליט להציב אותן מול הקרקע הדביקה ודחף את עצמו למעלה.

ברך אחר ברך. כורע. מחשבות מעצבנות עוברות בראשו. למה זה קורה לו. ודווקא עכשיו. רגע לפני ראיון העבודה. החליפה המגוהצת. העניבה. הכל היה מקומט ומלא כתמים. כאילו לבש חליפת בוץ. דמעות ניקו את עיניו בתחושת חוסר אונים. לא מצליח להבין איך יגיע בצורה הזו לראיון.

לא היה לו זמן לחזור ולהתארגן. וכאילו בשיקוף מלא, גם המחשבות שלו היו מקומטות ומלאות כתמים. לא סגור מה רצה להגיד בכלל. הטיל ספק בכלל שהתאים לתפקיד. עדיין רכון כלפי הרצפה. כל הגוף כואב לו. שוקל לרגע פשוט לקרוס שוב ולהישאר למטה.

רק שמשהו בו כבר הכיר את התחושה הזו. ידע שאסור לו להיסחף לתוכה. כי בסוף החודש צריך לשלם חשבונות. והרצפה הרטובה לא תעשה את זה עבורו. בטח לא כשהוא שקוע ברחמיו העצמיים. באמצע הגשם השוטף.

הוא הרים את הראש. ופתאום כבר לא ראה את רק הרצפה. אלא את העולם שסביבו. מלמטה. לא ראה את העולם כך מאז שהיה תינוק. אז, שהכל היה גדול, מדהים ומעורר סקרנות. וברגע אחד נמלא שוב באותה התחושה. במקום להיות שקוע במחשבותיו ראה את העולם. זה עצר את נשימתו.

אחרי הראש, גופו הזדקף. בהדרגה. לא מהר מדי. מעריך כל שלב. עדיין כאב לו. רק שעכשיו, זה הרגיש כאילו שאלה כאבי צמיחה. צמיחה מחדש. והוא נעמד. עלוב וזקוף. מלא דמעות ופליאה. מהודר ומוכתם. ומשהו בזה הצחיק אותו. זה היה מטופש.

הוא דפק בדלת. המזכירה הסתכלה עליו בזלזול. לא… אנחנו לא תורמים. הוא חייך אליה. אני בקשר למשרה. אבל אבל, היא ניסתה. לא, זה בסדר, הוא אמר בביטחון. הוא הוריד את העניבה והחליפה. זרק אותם בפח שבצד. ונכנס לראיון. ילך ילך. לא ילך, יגיע לראיון אחר ביום טוב יותר.

וברגע אחד, הרוויח את עצמו.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור

תגובות למאמר

| 0 תגובות

נשמח לשמוע מה דעתך:

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?