אנחנו כל הזמן בתנועה. רצים. מדברים. מטלפנים. עונים. פותחים אימייל. עומדים בפקקים. מתעצבנים. נכנסים לפייסבוק. קוראים. כותבים בחזרה. שולחים הצעות מחיר. מדברים עם בני הזוג. המשפחה. הילדים. הולכים לישון ושוב פעם מחדש.
מחפשים מטרות. משתהים. דוחים. מכוונים. מצליחים קצת. נכשלים. מתרסקים. מתייאשים. צוברים תקווה. יוצאים שוב לדרך. מצליחים טיפה יותר. מתרסקים קצת פחות. נתקעים שעות מול פייסבוק. תופסים את עצמנו. ושוב יוצאים לדרך.
שומעים מה ההוא אמר. מתעצבנים. נרגעים. רואים משהו מצחיק. משתפים. גוללים עד אין סוף. משתעממים. סוגרים את האפליקציה. פותחים אתר. קוראים מה היה היום. מתעצבנים. נרגעים. צוחקים. משתפים. גוללים. משתעממים. ושוב יוצאים לדרך.
לפני מספר שנים, כשסבא היה עדיין בחיים, הוא שאל אותי למה לאנשים יש פוביות. ולא כי הוא לא הבין מה זה פוביות. אלא כי הוא באמת רצה לדעת מאיפה הן מגיעות. והתשובה שלי קצת הפתיעה אותו. מהפנאי, סבא. מתוך הפנאי שלנו.
כשאנחנו במצב של הישרדות ולחץ אין לנו זמן לחשוב על מה שקרה. אין לנו זמן ליצור שם למידה שמתחזקת. אנחנו מדחיקים את הטראומה. מגיבים אליה אינסטינקטיבית רק כשנחשפים אליה ישירות. כמו ילד שכבר נכווה מסיר ולא נוגע בו כשרואה אותו על האש.
במצב של פנאי יש לנו זמן לחשוב. מתי זה יקרה שוב. מה יקרה אז. איך אפשר להימנע מזה. מה יקרה אם לא אצליח. איך זה ישתבש. איך זה יפגע בנו. וכל המחשבות האלה עושות לטראומה מוטציה. הופכות אותה מרתיעה בסיסית לפוביה מורכבת.
בדיוק באותה מידה כל דבר אחר. אנחנו חיים בעידן שרווי בגירויים. צורך אין סופי להגיב. וכל תגובה עוברת את המוטציה שלה. בגלל זה אנשים מתעצבנים מכל סטטוס שלילי בפייסבוק. כי יש לו את הזמן לצבור את המומנט. זה שבקצה שלו יש את ה"אני אראה לו מה זה".
אנחנו תקועים עמוק בתוך צרות העולם הראשון שלנו. זה שבו יש לנו ביקורת על הכל. הרוסים מכל חוסר הצלחה שלנו. דוחים ומתבאסים על הדחייה. בטוחים שהכל נורא חשוב. ולמרות שבסיפור שבראש שלנו זה חשוב, זה לא. לא באמת. חשוב כמו שאנחנו מתייחסים לזה.
הגיע הזמן שנתחיל להיות קצת יותר רכים עם עצמנו. ולחייך לעצמנו קצת. הגיע הזמן לפקוח את העיניים. ולהעריך את מה שיש לנו. הגיע הזמן להסתכל קדימה. ולהתמלא בתקווה. כי רק התקווה תוכל להביא אותנו לעתיד טוב יותר.
כל עוד אנחנו בחיים, אנחנו יכולים ליהנות ולהתקדם לכיוון העתיד. וכל דקה שאנחנו תקועים בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ה"אבל מגיע לי" וה"לא מגיע להם" עומדת בינינו לבין הדברים שאנחנו יכולים להשיג.
הגיע הזמן לכתוב את הפרק הבא בסיפור שלנו. ולא להיסחף לתוך סיפורי העבר. או לתוך סיפורים שאחרים מספרים לנו. אלא לכתוב את הסיפור שנרצה לחיות בתוכו. לביים את הסרטים המעולים של העתיד במקום לחיות בסרטי העבר שבראש. הגיע הזמן. באמת.