תקשיב, ילד. הזקן טפח על האבטיח עם אצבעותיו. זה אבטיח נהדר זה. תקשיב לצליל שלו. ועכשיו, תסתכל טוב. הוא הביא סכין גדולה וחתך באבחה אחת את האבטיח העצום. חושף את האדום העסיסי שהתחבא מאחורי הקליפה הירוקה. הילד הסתכל. סקרן לראות מה השיעור שחבוי באבטיח.
אני לא יודע עד כמה זה מדעי, אמר לו הזקן, רק שהאבטיח הזה, מושלם. עסיסי. ואפילו טיפה מתוק. כמו בן אדם. אם מצליחים לחדור את הקליפה החזקה שלנו, ששומרת עליו מהעולם, אפשר להגיע תמיד אל העסיס שהופך את כל זה לשווה.
ועכשיו, לחלק הכי כיפי. הזקן לקח את הסכין ובמהירות חילק את האבטיח. מוריד ממנו קוביות מסודרות של טעם עסיסי. ישר לתוך קערית. ובמקום לאכול, שם אותו במקרר. אבטיח חייבים להפריד מהקליפה שלו במהירות האפשרית. אחרת סופג חמיצות מהקליפה. כך אמר לי אבא שלי בכל מקרה.
ואז, במקרר, האבטיח מסיים לקבל את הטעם המתוק שלו. רק מתוך כך שמאפשרים לו בנוחות שלו להיות מי שהוא. מתחת לקליפות. לא ליותר מדי זמן. רק קצת עם עצמו. כשנוח לו. זה מה שאבא שלי אמר שסבא שלי אמר. ועם חוכמת הדורות, לא כדאי להתווכח.