סיפור טוב. זה כל מה שצריך. וזה גם כל מה שיש. לכל אחד מאתנו יש סיפור טוב. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בראש על מה שבאמת קרה. וגם להם יש סיפור שמסביר מה קרה. רק שהסיפור שלנו והסיפור שלהם לא בהכרח מתחברים. אפילו אם הוא מספר על אותו דבר שקרה.
כשאנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שאנחנו צריכים להשפיע על אחרים, אנחנו שוכחים דבר אחד. לסיפור שלהם גם מגיע מקום. אפילו אם אנחנו בטוחים שהוא הכי נכון והכי אמיתי והכי והכי והכי. כי אף אחד לא רוצה לשמוע שהסיפור שלו מטופש. או לא נכון. או מעוות. גם אם הוא כן. בעיקר אם הוא כן.
הסיפור שלהם לא ישתנה לזה שלנו בן רגע. בעיקר כי הם מאמינים לסיפור שלהם. והסיפור שלהם מבחינתם הוא האמת המוחלטת. אז אין מבחינתם אפילו טעם להחליף אותו. בטח שלא אם נגיד להם שהם טועים. בטח שלא אם נגיד להם שהם מספרים לעצמם משהו שקרי.
זה לא עלינו. זה עליהם. הם גם ככה לא יקשיבו אם לא נדבר עליהם. כי רק את זה הם שומעים בהתחלה. זה המפתח למנעול שלהם. מנעול ההקשבה. זה שהתפתח כי היה להם נדמה שאף אחד לא מקשיב להם. וזה לא סתם היה נדמה להם. כי כל השאר לא מקשיבים. גם הם נעולים בתוך הסיפור של עצמם.
יכול להיות שהסיפור שלנו שגוי. יכול להיות ששלהם. בחיים לא נדע אם לא נשים לרגע את הסיפור שלנו בצד ונקשיב מה הסיפור שלהם. בלי לשפוט. רק להבין. להבין כי יכול להיות שגם אנחנו לא הבנו מה קרה. להבין כי ללא הבנה אי אפשר ליצור שינוי. להבין כי אין סיפור אחד.