כל המים שבעולם לא יצליחו לכבות אותה. הדקות הזדחלו האחת לקראת השנייה והצטרפו להר העצום של הזמן המבוזבז. לשנייה הבליחה בראשה תמונה שלה, תוקעת דגל על הר הדקות, כאילו ניצחה את איתני הטבע. וזה כמעט הצליח להצחיק אותה.
היא ידעה בדיוק מה היא תגיד. כבר חצי שעה עברה והיא עדיין מחכה. היה לה מה לעשות בזמן הזה. היא הסתכלה שוב על הטלפון. ועוד מבט. ואחרי עוד כמה שניות שוב. כאילו זה הדבר שיגרום לזמן לחזור אחורה. או לקבל עדכון על כך שהוא הגיע.
הוא לא הודיע שיאחר. הוא הודיע לה שהוא כבר מאחר. כעובדה מוגמרת. אחרי השעה שנקבעה. והיא, שהגעה בזמנים הייתה סימן לכבוד בסיסי עבורה, רצתה להבליג ולבלוע את האיחור הפעם. אולי זה חד פעמי. אחרי הכל, זו הפעם הראשונה שהם נפגשים.
ואז הוא הגיע. חייך חיוך מתנצל, ביקש סליחה וניסה להחליק בעדינות לתוך שיחה עניינית. לרוע מזלו, בדיוק אז הרצון שלה להבליג נשבר. נמאס לה שמזלזלים בה. והפעם ההתנצלות פשוט לא הייתה מספקת.
בזמן שהיא צעקה עליו מול כל בית הקפה הוא התכווץ בכיסא. רוצה להתחבא מאחורי הר התירוצים שבמקרה היה ממוקם מול הר הדקות המבוזבזות. והוא ידע שההר שלו קטן יותר. ושהוא באמת שגה כשאיחר לפגישה.
רגשות האשם שטפו אותו עוד כשעמד בפקק. ברור שהוא היה צריך לצאת קודם. וזה לא משנה כמה עבודה נשארה לו במשרד. הוא פשוט ידע שהוא לא בסדר. ומהלחץ להגיע בזמן הוא לא התקשר. עד שהסלולארי שלו התריע שהפגישה החלה עכשיו.
או לפחות הייתה מתחילה אם היה שם. אז הוא התקשר. ניסה למזער נזקים. אמר לעצמו שרק עוד קצת יגיע, וקיווה שהיא תחליק לו את זה. הוא טעה. זה לא היה היום שלו. וזה לא עניין אותה. היא נפגעה ובצדק. והוא התקפל עוד קצת בכיסא.
ואז הפגישה המשיכה. פחות זמן מהמתוכנן בגלל האיחור. והוא הרגיש כל כך לא בנוח. כל כך לא בנוח עד שביום שלאחר מכן, כשחשב על לקבוע את פגישת ההמשך שיכלה להציל את עתיד 2 החברות שלהם, הוא לא הצליח להביא את עצמו להרים את הטלפון.
הנזק מהנזיפה כבר נגרם. הוא, אכול רגשות אשמה, לא היה מסוגל לדבר איתה למרות שזה היה גלגל ההצלה האחרון. והיא, שעכשיו הרגישה צודקת, ישבה במשרד וחשבה על ההוא מאתמול שלא רק שלא הייתה לו האחריות להגיע בזמן, גם לא עונה לטלפונים שלה.
וחבל.