מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. ניסה ונכווה. ומעכשיו… יחשוב פעמים לפני שינסה משהו דומה. כי לא עבד. כי כאב. כי נעלב. כי התאכזב. כי זה מתחבר לו לדברים אחרים שעבר. ועכשיו זה עוד משהו שקרה לו. ולמה זה קורה רק לו. וזה כבר מייאש. כי בראש שלו לכל השאר הולך בסדר ורק לו זה קורה. שוב.
בפעם הבאה שזה יקרה הוא יחשוב פעמיים. יגשש. יבדוק מרחוק. לא ירוץ כל כך מהר לבדוק אם הפעם זה יעבוד. כמו אדם שקיבל מכת חשמל סטטית זעירה. בנגיעה עדינה וחוששת יגע במתכת. מקווה שלא יקרה שוב. שהכול יסתדר הפעם. שידע שהחיים חזרו לתקנם. לזרום מבלי לחשוב פעמיים.
אם נכווה בשנית, נכבה לראשונה. מעדיף שלא לנסות. להתרחק מראש. להדוף את הסיכוי שהכישלון יחזור על עצמו. ברגע, זה הופך להיות דבר שהוא לא טוב בו. דבר שלא טוב עבורו. דבר שאולי אפילו יתחיל לשנוא מעכשיו. דבר… שבמידת מה, הופך להיות חלק מההגדרה שלו.
ככה הוא מתנהל בחייו, עם כפתורים כבויים בראש. דברים שברור לו שאין טעם לנסות. אפשרויות שלא יבחן בעתיד. העתיד, שלא יהיה אפשרי עבורו. ולמרות שהוא רוצה יותר בחיים, הוא מרים ידיים מראש. כי הצלקות מזכירות לו את קירות הכלוב הבלתי נראה.
לו רק היה נזכר איך כתינוק, נפילות היו חלק מגילוי העולם היה בוודאי יודע. היה נזכר. היה מבין מי הוא באמת. מה באמת אפשרי ומה לא. איך נחישות שוברת קירות מחשבה. והוא… נדמה לו שכבר גילה את העולם. מכיר את העובדות שקיימות. נאחז בניסיון העבר כדי לשלוט בעתיד.
הדרך היחידה לנוע קדימה היא לשחרר את העבר. לחזור למקום המפחיד. להדליק את האש. לסלוח לה. להבין איך לרתום אותה לטובתנו. ומהניסיון, ללמוד איך להשתמש בה במקום להימנע ממנה. לשחרר. להתקדם. לקבל תוצאות חדשות. כי אין דרך אחרת. לקום מהנפילה ולחזור לדרך.