כל אחד רוצה שישמעו אותו. כל אחד רוצה שידעו שיש לו דיעה. כי היא חשובה לו. כי היא חלק ממי שהוא. כי היא מצדיקה את הקיום שלו בתוך השיחה. אם לא תהיה לנו דיעה בתוך שיחה, כך רבים חושבים, אנחנו נאלץ לשבת בצד ולשתוק.
זה יגרום לנו להרגיש לא חשובים. לא ראויים. לא חלק מהשיחה. לא חלק ממי שבאמת שווה משהו בתוך הקבוצה. אלה שמדברים. אלה שיודעים להביע את הדיעות שלהם באופן רהוט. אלה שלדעתנו מנהיגים את הקבוצה. אנחנו לא רוצים להיות המונהגים.
כל אחד זורק את הדיעה שלו לתוך השיחה. בהתחלה אחד אחרי השני. אחר כך אחד על גבי השני. אחר כך אחד על חשבון השני. אם הוא לא חושב כמונו, הוא בטוח טועה ולכן חייבים להוכיח לו אחרת. הרי הדיעה שלנו היא הנחשבת. אחרת נהיה לא חשובים.
אז אנחנו מתחילים לשים את הדיעות שלנו במקום אנשים אחרים. סותרים את הזכות שלהם לחשוב אחרת. סותרים את הזכות שלהם להחזיק דיעה ששונה משלנו. הופכים את המצב למצב של "אנחנו והם". "אנחנו" הצודקים. "הם" הטפשים, התמימים והאכזרים.
"הם" אלה שלא באמת מבינים מה קורה. "הם" אלה שמסכנים את כל השאר מתוך חוסר חשיבה. "הם" ו"הם" ו"אנחנו" ו"אנחנו". ואז הם ואנחנו מפסיקים לתקשר. לא כיף לשבת עם מישהו שלא מעריך אותך. מישהו שחושב שהדיעה שלך היא מקור כל הרוע.
מפסיקים לדבר. ורק שאלה אחת מהדהדת: מה יותר חשוב, להרגיש חשובים לבד או לתת לגיטימציה גם לדיעות שלא מסכימים איתן?