לפני מספר שנים, שאל אותי סבא למה פוביות נוצרות. איך יכול להיות שאנשים כל כך מפחדים ממשהו עד שהם מגיבים אליו בצורה קיצונית. או נמנעים ממנו בכל מחיר. הרי לא בכל פעם שמשהו רע קורה לנו אנחנו מפתחים פוביה. אם זה מה שהיה קורה, לא היינו יוצאים מהבית.
זה מזכיר לי סיפור שסיפר לי חבר על סבא שלו בתקופת השואה. במהלך המלחמה, החליטו הנאצים לרכז את כל הגברים במחנה ולהוציא אותם למסע רגלי ביערות. לאחר צעידה ממושכת בקור, עצרו אותם הנאצים והעמידו אותם בשורה. כך שיהיה קל לירות בהם.
בעוד הם עומדים, רגע לפני שמוציאים אותם להורג, עברה לסבא שלו מחשבה מטורפת בראש. זה לא משנה אם ימות בעמידה או במהלך בריחה. אז הוא החל לרוץ. ובעודו רץ, בין הכדורים שנורים כלפיו, הוא הבין שהוא בחר בחיים. ומשם, הוא המשיך לבחור בחיים שוב ושוב.
כשאדם נמצא במצב נורא, אין לו זמן לפתח פוביה בזמן אמת. אז, הוא חייב להתמודד. להילחם, לברוח ואפילו להינעל ולא להגיב. ושלוש התגובות הגיוניות לחלוטין. הרי זה מצב מפחיד. וצריך לקבל החלטה ולהגיב בצורה הטובה ביותר שאנחנו יודעים.
התשובה שלי לסבא הייתה פנאי. פנאי זו הסיבה. כשאדם יושב בנוחות ביתו, יש לו זמן לחשוב. לפתח סיפורים בראשו. מה יקרה בפעם הבאה. מתי זה כבר קרה. למה זה קורה. ואז, אנחנו מתחילים לפתח לעצמנו פוביה מקצועית. פוביה שהיא יותר מסתם פחד. פוביה משתקת.
ובדיוק באותו מנגנון שבו אנו מייצרים לעצמנו פוביה, אנו מפתחים כל מיומנות אחרת. הבחירות שאנחנו עושים הופכות להרגלים שלנו. העשייה החוזרת, ממקצעת אותנו. והמחשבות על זה, לוקחות את היכולת ומשדרגות אותה. וכך גם נוצרים שופטי המקלדת.
כאשר אנשים מתמודדים עם משבר, קל מאוד לשפוט אותם. להגיד "איך לא מנעו". להגיד "למה לא עשו". להגיד "למה הוא עשה את מה שעשה כשיכול היה לעשות אחרת". כי קל להאשים את מי שהתמודד עם הבחירה באמת. קל להעביר עליו ביקורת מתוך נוחות הבית.
רק שאנחנו לא במקומו. ולא היינו במקומו. ואנחנו משחקים ב"אם הייתי במקומו מה הייתי עושה". ואנחנו משחקים ב"במצב אידיאלי אני הייתי מראה להם מה זה". ושם, קל לעשות את הבחירות הנכונות. ושם, קל להצליח. כי זו התיאוריה. כי זה רק בראש. כי שם הכל יסתדר.
זמן אמת הוא הזמן לפעול. אם אנחנו לא אלה שצריכים לפעול, עלינו לעודד את אלה שכן. וזה לא אומר שאין מקום לביקורת. רק שהביקורת חייבת להיות בונה. ובזמן המתאים. ואם יש אשמים, יואשמו בזמן המתאים. בטח לא על ידי אדם שיושב בנוחות ביתו ומתלהם.
ההסתה היא חסרת תועלת. מכל צד. וכמוה, גם חיפוש האשמים. זה הזמן לעשות. או לפחות לחזק את העושים. ובשלב הבא, לעשות ככל האפשר כדי שהמקרה לא יחזור על עצמו. מבלי לערוף את ראשי המבצעים בשטח. כי אם נלמד אנשים שאסור לטעות, הם יפחדו לעשות.
הדבר היחיד שיוצרת הביקורת של שופטי המקלדת, היא פגיעה באלה שצריכים לקבל את ההחלטות. אלו שמתפקדים בשטח. אלו שמכבים את השריפות. אלו שעושים ולא רק כותבים. ואם הם לא יהיו שם, לא יהיה למי להעביר ביקורת. וגם לא יהיה מי שיכבה את האש.
ואם הם לא יעשו וכל השאר רק ישבו על הספה, לא תישאר נוחות לאף אחד.
שיהיה לכם סופ"ש מעולה ולכל הלוחמים באש ובמציתים – הצליחו במעשיכם!