הכי קל להיות יפה נפש. לפרסם משפטים שמחים ואופטימיים על היקום ועל הטבע האנושי. מלאי השראה. ממוקדים רק בדברים הטובים. כאלה שגורמים לאדם לקום בבוקר ולהתמלא לאלפית שנייה בחוכמה ובמהות. ואז לשכוח ולהמשיך בשגרת היום יום.
היה לי חלום אתמול בלילה. באמת. לא זה של מרתין לותר קינג. אבל דומה. כל האנשים הבינו ששנאה לא באמת מקדמת אותם. שכולנו יכולים להמשיך לעשות בדיוק את הדברים שאנחנו עושים. פשוט בלי לשנוא. כי זה באמת לא מוסיף כלום.
ממש להתפרק מהנשק. לוותר על הגבולות. לוותר על המלחמות. על האגו. וזה לא ישנה את העולם בהרבה. רק ישחרר תקציבים לכיוון תחומי חיים שבהם הם דרושים יותר. הרי למה שלא נרצה לחיות ביחד ובשלום עם כל שאר האנושות?
במציאות יש הבדל בין כוונות לבין התוצאה שלהם בשטח. הרי לאנשים שונים יש רצונות שונים. הכוונה הטובה של אדם אחד לא תמיד מסונכרנת עם זו של אלפים אחרים. למרות שהוא בטוח שהוא עושה משהו טוב. והטוב שלו, אינו בהכרח טובתם של האחרים.
כדי שה"טוב" שלנו יסונכרן עם ה"טוב" של אנשים אחרים, אנחנו צריכים לתקשר אתם ולהבין את צורת החשיבה שלהם. להתנתק לרגע מתפישת ה"טוב" וה"רע" שלנו. זה לא תמיד פשוט כל כך כשמדובר על תרבויות שונות. כן, גם אם הן מרגישות דומות בחלק מהזמן.
בהרבה מאוד מקרים קורה מצב שבו אדם אינו רצוי. גם בביתו. כי מישהו מאמין שלו זה מגיע יותר. ואותו המישהו מאמין שהדבר הטוב ביותר הוא להוציא אדם מביתו ולשלוח אותו למקום אחר. לגרש אותו. אולי אפילו להרוג אותו. כי זה מה שהדת אמרה. או המנהיג. או עורך הדין.
המחשבה היפה תהיה "להוריד את הנשק". להיות המבוגר האחראי. להסביר לו שהכול יהיה בסדר אם רק נתחבק. להתפשר. השאלה היא אם הצד השני מוכן להקשיב. או שהוא קבור במחשבות הטובות שלו על לגרש אותנו עד שלא מעניין אותו להקשיב.
כדי ליצור מצב שבו אדם ירצה להקשיב, עלינו להביא אותו לכבד אותנו קודם. להציב גבולות. להביא אותו להבין שאסור שה"טוב" שלו יתרחש על חשבון ה"טוב" שלנו. אלא במקביל. וזה נכון שיש חופש דיבור. שיש דמוקרטיה. וגם בדמוקרטיה חשוב לשמור על גבולות.
לא כל החלומות נועדו להתגשם. וטוב שכך. יש אנשים שאם החלומות שלהם יתגשמו תהיה שואה שנייה. ולא כל דבר שטוב לנו טוב לאחרים. רק אם אדם ילמד להעריך אחרים, מתוך מקום של הערכה עצמית והצבת גבולות ברורה, הוא יוכל להגיע לעתיד טוב יותר.
לפני זה, יישארו לנו רק ימי זיכרון כדי להזכיר לנו מה קורה לאנשים המוכנים להתפשר ולוותר על עצמם. עד כדי מוכנות לבטל את עצמם רק כדי שהאויב יחייך. עד כדי שיתוף פעולה עם אלה המוכנים להשמידם, רק כדי לרצות אותם. לפני שדאגו להציב את הגבולות.
לפני שלום מגיעה הידברות. לפני הידברות מגיע כבוד הדדי. לפני הכבוד ההדדי מגיע הרצון ההדדי לכבד את האחר. לפני הרצון ההדדי לכבד את האחר מגיע החינוך להצבת גבולות. ולפני החינוך להצבת גבולות, מגיע החינוך להערכה עצמית שלא על חשבון האחר.
בין שני ימי זיכרון אנחנו ניצבים בתוך סוגיה מהותית. סוגיה של תקשורת בין אישית. של חינוך. של הצבת גבולות. של הגנה עצמית. של התרפסות. של התגוננות. והנטייה לחפש את מי להאשים בכך שהמצב הוא המצב, אינה הפתרון.
היא רק האינדיקציה לכך שאנחנו עדיין לא שם. לא אנחנו ולא הצד השני. ועד אז, נצטרך לכבד, להציב גבולות ולתקשר. מתוך תקווה שיום יבוא והכל ישתנה. וגם האחר ירצה להפסיק להגיד "מגיע לי על חשבונך". ולהקשיב. לא בכאילו. ומתוך כבוד.