2016 הייתה השנה שהכול השתנה. באמצע פקק, משהו השתחרר. פשוט נרגע לגמרי. בתוך הבלגן נוצר שקט חדש. כזה שמקבל את העומס. והופך אותו לחלק מהכול. כזה שלוקח את הכעס מהחדשות והופך אותו לאדים. אדים שמתפוגגים במהירות כשמפעילים חימום נעים.
זה לא שפתאום המצב השתנה. או שנגמרה התחרות. או שהחדשות השתנו. או שהפקקים השתנו. אלא שמשהו השתנה בפנים. הרצון להילחם בתחנות רוח נגמר. הדחף לדחוף את הדעות הפוליטיות בכל מקום התמוסס. ולחימה במאבקי פייסבוק… פשוט הרגישה מטופשת.
הרי לא משנה מי הגיבור או הנבל התורן בחדשות. אלה סתם מיועדים לגרום לנו לפתח זעם. ומסיתים אותנו מהעיקר – לדאוג שיהיה לנו טוב. ולא, ויכוחים בפייסבוק לא דואגים שיהיה לנו טוב. הם סתם משרתים את האגו שלנו. משכנעים משוכנעים. רק כדי להרגיש צודקים.
הציפיה שיהיה שינוי אם נשכב על הרצפה ונצעק "אבל הבטיחו לי עתיד טוב יותר" היא ילדותית. או אם נצעק "אבל אני הכי צודק". או אם נחפש אויב בכל פינה. המצב שלנו ישתנה רק אם נעשה משהו. נתקשר טוב יותר עם אחרים. נייצר יותר הכנסה. או כל תוצאה רצויה אחרת.
המיקוד חייב להישאר על פיתוח יכולות, שיפור תוצאות והכי חשוב – נתינת שירות מעולה. כל אחד בפינה שלו. וזו הדרך היחידה לשפר את המצב. מתוך הבנה כי אנחנו חייבים להיות שם האחד בשביל השני. לבנות עתיד טוב יותר. כזה שנוכל להירגע לתוכו. לגדל בו את הילדים.
הגיע הזמן לצאת מחשיבה על ה"מגיע לי" ולהתחיל לחשוב על "מה לעשות כדי לשפר את המצב שלי ושל האנשים שאני אוהב". לחזור לחשוב על חלוציות. על יצירה. על בנייה. על הקמה. על פתרונות. על העתיד שאנחנו רוצים. כי שם באמת נמצא הפתרון.
ברגע אחד כל החדשות, התחרות והפקקים הפכו לענן שעובר מעל אגם. משתקף ולא נמצא בפנים. רק עובר. גם אם מוריד גשם. פשוט עובר. והמיקוד בעשייה קפץ. ההבנה מה באמת נדרש. על מה לשים דגש. והידיעה שבזמן אמת, חשוב להיות פשוט בעשייה.
וכשהחשיבה משתחררת, גם התוצאות.