הם הולכים להיות עצבניים. בירוקרטיים. מציקים. ואפילו אדישים. אז צריך להכין את עצמנו להילחם בהם. רק כוח הם מבינים. ניכנס בהם. נגיד להם את האמת בפנים. שידעו לא להתעסק אתנו. לא לרמוס אותנו. אז מה אם זה יעצבן אותם. שידעו עם מי יש להם עסק.
הם הולכים להיות נחמדים. סבלניים. מלאי שירות. כל מה שצריך זה לתת להם כבוד. נימוס. יחס טוב. להתנהג אליהם בצורה שהיינו רוצים שיתנהגו אלינו. אפילו אם באותו הרגע בא לנו לשרוף את כל העולם. רק שיחס חיובי תמיד יוצר יחס חיובי.
שתי הגישות נכונות. שתיהן עובדות. משיגות את התוצאה שכיוונו אליה. כאמונה שמגשימה את עצמה. הראשונה תשיג את התוצאה הרצויה תוך מלחמה. שמירה על האינטרס שלנו בלבד. אפילו על חשבון אחרים. השנייה תשיג אותה מתוך שיתוף פעולה. אכפתיות הדדית.
למרות ששתיהן עובדות, יש משמעות אחת נוספת. אחת שרצוי לשקול. מלחמה בכל מחיר חורכת את האדמה. לא מאפשרת לדבר לצמוח. לא מאפשרת לבנות דבר חדש. משאירה את האדם שמולנו אדיש עד שונא. מתעלם עד רוצה לנקום.
שיתוף פעולה ונימוס לעומת זאת… משאירים אדם עם רצון לתת. לעזור בחזרה. כמו שאנחנו עזרנו. לגמול בנחמדות כלפי נחמדות. ולא. זה לא דורש מאתנו להיות מזויפים כי בא לנו להתנהג אחרת. זה רק דורש מאתנו להתבגר. להבין שמולנו נמצא בן אדם. כמונו.
הדבר היחיד שמבדיל בין 2 התוצאות הוא הגישה שלנו. הדרך שבה אנחנו ניגשים למצב. ולא כי לא יכול להיות מצב שנתאכזב. שנפגוש שם אדם מגעיל ולא שירותי. יכול להיות. רק שכשאנחנו מניחים מראש שכולם יהיו כאלה, אנחנו סוגרים כלפינו גם את האנשים הטובים.