הוא סידר את האוכל על הצלחת. ריכז את הבשר בצד ימין. את האורז בצד שמאל. ואת תפוחי האדמה באמצע. שלא יתערבב. ואז התחיל לאכול לפי הסדר. את תפוחי האדמה. את האורז. ולבסוף, את הבשר. כי הוא תמיד השאיר את הדבר שהכי אהב לסוף.
זה לא שהוא היה פילוסוף של אוכל או משהו. רק שאהב את ההיגיון של העניין. אפשר לו להשאיר צלחת נקייה בסוף. כמו שאהב. הגיוני ומסודר. ובצורה מוזרה, זה הרגיע אותו. מאוד. ההיגיון שבעניין. כי היה לו שם רצף קבוע. כמו תהליך עבודה בדרך למטרה קבועה מראש.
לעומתו, היא העמיסה הכל על המזלג. קצת אורז וקצת בשר. ואם היה עולה עליו, הייתה שמה טיפה גם תפוח אדמה. רק כדי לגוון. לא היה אכפת לה. גם ככה אהבה כל טעם לחוד. אז מה זה משנה אם זה היה מעורבב. ואם נשאר קצת בלגן על הצלחת כשסיימה. גם ככה שוטפים אותה אחר כך.
כשהוא ראה את הצלחת שלה בפעם הראשונה, הלב שלו החסיר פעימה. הבלגן. האכילה הלא מסודרת. ויותר מכל, חוסר ההתאמה להגיון שלו. לא היה בשיטת האכילה שלה הגיון טוב באמת. וזה הרגיז אותו. והשיא, היה כשהצלחת שלה הכילה עוד טיפה אוכל בסוף.
הוא כעס לעצמו בשקט. משתדל שלא להפגין את זה. רק שבראש שלו חזר שוב ושוב על אותו המשפט. אבל אין בזה הגיון. והלכלוך. ומה בדיוק הפואנטה. ולמה לא לחשוב לפני שעושים. וזה הציק לו. באמת. למרות שעבור אחרים זה יכול היה להיות שולי.
בזמן שהוא שטף את הכלים וכעס לעצמו, היא עברה מאחוריו. נתנה לו נשיקה והמשיכה הלאה בעיסוקיה. וברגע אחד, הכל נעלם. תחושה של חום מילאה אותו. וכבר לא היה אכפת לו. הוא גם ככה עשה כרגע כלים. אז מה זה משנה. ושניהם שבעו. נהנו מהאוכל. אז מה אם היא לא עושה את זה כמוהו.
הוא אהב אותה ברצף. כל פעם מתחזק עוד קצת. והיא, אהבה אותו בבלגן. ביחד. ובאותו הרגע שבו שניהם אהבו, זה לא היה משנה. כי אין הגיון באהבה. ואז, באותה הנקודה, הם הפכו להיות אחד. אחד שמתפרק וחוזר. אחד שכועס ואוהב. אחד שהוא שניים. ושוב פעם אחד.
שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור
