אבל אבא, אני מפחד. תמשיך להחזיק אותי. רק עוד קצת. לא רוצה שתעזוב עדיין. לא מוכן. ומה אם האופניים ייפלו. ומה אם לא אצליח להחזיק את ההגה ישר. ומה אם אתקל באבן. ומה אם אפול. לא בטוח שאצליח לקום. אז אל תעזוב, טוב?
ובהתחלה, הוא לא עזב. הלך והחזיק. והילד היה מאושר. מחויך מפה ועד אוזן. מסובב את הדוושות. יודע ששום דבר רע לא יכול לקרות לו כשאבא לידו. הוא ישמור עליו יציב. מאוזן. וילווה אותו לאורך כל הדרך. רק עוד קצת. עד שירגיש הרבה יותר בטוח. אחר כך לבד.
אחרי כמה פעמים ובלי שהוא שם לב, הידיים החזקות הרפו את אחיזתם המגוננת מהאופניים. ואבא, רק המשיך ללכת לידו. כל עוד שהתמקד בדרך זה היה טוב. רק שלרגע, הוא עצר לחשוב על משהו. לא ברור מה. והוא הבין שאבא עזב.
אבל עזבת אבא, אמר בהאשמה. אני כאן לידך, ענה לו אבא. שומר עליך. לא צריך להחזיק. ותראה איך נסעת יפה גם בלעדיי. מחזיק יפה את ההגה. מחייך. שולט בהגה. אין באמת צורך לעצור. אני מסתכל. ואם תיפול, אהיה פה כדי להרים אותך.
בפנים נוזפות, הוא החל לדווש. תחזיק רק בהתחלה אבא. שחרר עוד מעט. אני אגיד מתי. נתחיל ביחד ואחר כך לבד. והאבא חייך, חזר להחזיק את האופניים. רק לקצת. רק בהתחלה. והחיוך חזר שוב לפניו. חושף שן חסרה. ונשמה חסרת דאגות.
והאב ידע שאין זמן מתאים לעזוב. רק שמתי שהוא חייב להגיע הזמן. אחרת לא ילמד. אחרת לא ישתחרר. אחרת לא יוכל להפוך את הרכיבה על האופניים לשולית. אחרת לא יוכל להפוך את ההגעה למחוז חפצו לעיקר.
רק שבינתיים אבא, אני עדיין מפחד. תמשיך להחזיק אותי. רק עוד קצת. לא רוצה שתעזוב עדיין. לא מוכן. ומה אם האופניים ייפלו. ומה אם לא אצליח להחזיק את ההגה ישר. ומה אם אתקל באבן. ומה אם אפול. לא בטוח שאצליח לקום. אז אל תעזוב. טוב?