פירורי תובנות

באותו הרגע בדיוק

הוא כבר ראה את התאונה מתרחשת. עוד לפני שקרתה. הוא נסע רגיל. רק שהאיש מהצד ניסה להידחף. בכוח. והוא בחיים לא ייתן לו. במיוחד אם נצא מנקודת הנחה שההוא לא אותת. שנא כאלה. ידע כי כל אלה שנדחפו בתחילת תור המכוניות יצרו את התור. וזה הרתיח אותו אפילו יותר.

הוא האיץ. וההוא האיץ. ההוא ניסה להשתלב. והוא נדבק לרכב שלפניו. לא מוכן לשתף פעולה. שילמד. רק שההוא, החל לחתוך לתוך הנתיב. בכוח. כאילו מתעלם מהעובדה שהוא שם. צפר. ושוב. וצפירה ארוכה. הוא עוד יהרוג אותי, הוא חשב. אז נצמד לרכב שלפניו. וההוא נצמד אליו. מנסה להידחף לפניו.

עוד צפירה. ולהוא לא אכפת. היה נחוש להשתלב. בכל מחיר. לא מוכן לעמוד בתור. וגם לא לתקן את הטעות במחלף הבא. הרי אם היה אמור להשתלב, למה חיכה עד שיגיע לתחילת התור ואז ניסה להידחף לפני כל אלו שמחכים. אז הוא האץ.

רעש מחריש אוזניים. ניעור של הרכב. סיבוב במקום. כרית אוויר נפתחת. ועצירה. מנסה לפתוח את חגורת הבטיחות. ואחרי מלחמה קלה איתה היא משתפת לבסוף פעולה. הוא יוצא מהרכב וניגש לרכב של השני. ההוא, עדיין המום. נראה מעורפל.

הוא פותח את הדלת בכעס. שולף אותו מהרכב. מכה אותו. צועק עליו, רואה מה עשית. זה המחיר של לנסות להידחף באלימות לתור. ההוא עדיין מעורפל מכדי להגיב. ופתאום הוא קולט תור ענק של רכבים מאחוריו. עומדים. מחכים. התנועה נחסמה כמעט לחלוטין. והוא, שטוף ברצון לנקום. לא אכפת לו.

מנער את האחר מצווארונו. צורח עליו. אנשים כמוך מסוכנים לתנועה. יכולים להרוג אנשים. רק כי נדמה לך שהעולם שייך לך. לא מוכן להתמודד עם הטעות שעשית. חותך בתורים. מתנהג באלימות. כי הזמן שלך שווה יותר משל אחרים. והחיים שלך יותר חשובים מחייהם.

וההוא, מעורפל עדיין. ממלמל. אשתי. היא בבית חולים. מצטער. לא התכוונתי. לא חשבתי. אין לי זמן. חייב להגיע. לא יכול לעשות טעויות בדרך. ואיבד את הכרתו כשצווארונו עדיין אחוז. גופו תלוי ברפיון זמני בידיו. הוא היה מבולבל.

פתאום הסתכל אחורה. הבין שהפך בדיוק לדבר שאותו הוא תיעב. ובשביל מה. כדי להיות הצודק האחרון שעומד על רגליו. אותם זה לא עניין. הוא היה הגורם לתאונה. אדם אלים. אחד שיעשה הכל רק כדי לספק את תאוותו לדם.

הוא נפל על ברכיו והחל לבכות. הוא לא היה מה שחשב שהוא.

הוא התעורר ממחשבותיו. עדיין נוסע. רק שהאיש מהצד ניסה להידחף. בכוח. והוא החליט להאט טיפה. ולאפשר להוא להשתלב. לא כי הוא פראייר. אלא כי הוא בוחר מי הוא רוצה להיות. וכל זה, באותו הרגע בדיוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תפריט נגישות