ללכת בעקבות התשוקה שלך זה קל. הרי יש לך כבר מושג מה בא לך לעשות. יש לך מוטיבציה לעשות את זה. יש לך את התשוקה עצמה. כל מה שצריך לעשות הוא להחליט ולצאת לדרך. זה עד כדי כך קל. בתיאוריה.
לרוב האנשים אין מושג מה התשוקה שלו. הוא למד לא לרצות. שלרצות זה אנוכי. שעדיף להתמקד במצב הנוכחי. ושאי אפשר. כי המדינה. כי העבודה. כי הזוגיות. כי הילדים. כי האחריות. כי ההורים. כי הכל חשוב יותר. אז הם למדו לשים בצד את התשוקה.
רוב האנשים למד שהמוטיבציה שלו תלויה בגורמים חיצוניים. בדיוק כמו הביטחון העצמי. זה תלוי בהצלחות. באישור חברתי. בעידוד. בתמיכה. באירועים ש"מסתדרים כמו שצריך". ובמידה שבה הדבר אינו פוגע בתדמית שכבר גיבש לעצמו.
כל התירוצים נמצאים במקום. כל ההצדקות ממוקמות היטב. ועכשיו, יש הצדקה לשגרה.
ולא, אני לא אומר שאנשים לא צריכים להיות אחראיים כלפי הזוגיות, המשפחה או העבודה. אלא שהתירוצים נמצאים שם בדרך כלל לפני התכנונים. לפני התשוקה. לפני העשייה שבאמת יכולה להרים אותם קדימה ולקדם את עצמם.
אי אפשר להיות טובים יותר אם אנחנו תקועים בתוך מי שהיינו. אי אפשר להסתכל על העבר כדי לקוות לעתיד אחר. אי אפשר לצמוח כשאנחנו מסתתרים מהדברים שאליהם אנחנו משתוקקים. אין התקדמות ללא התקדמות.
אם יש דבר שבוער בעצמותיו של אדם, עליו לבצע אותו. תוך ביצוע ההתאמות הנכונות כמובן. רק שלפני התכנון עליו להחליט. להחליט שהוא מפסיק להתחבא מאחורי הסיפורים שסיפרו לו. להחליט שהוא מוכן לוותר על "להיות כמו כולם". להחליט שהוא לוקח אחריות על השינוי.
שינוי לא בא מעצמו. שינוי מגיע מתוך הבחירה. הבחירה להתמסר לתשוקה. ולצאת למסע.
שיהיה לכם סופ"ש מעולה,
ליאור
