זה לא קל לעצור באמצע. במיוחד באמצע הסתערות. רק שפתאום היא קלטה משהו. משהו שגרם לה לעצור. לא אפשר לה להמשיך ביחד עם כולן. ושם היא עמדה. באמצע השריפה. גבוהה וזקופה. מוקפת כולה בלהבות. והבינה שהיא לא בדיוק כמוהן.
בחצי מבט מזלזל לאחור, הן חצו אותה. המשיכו קדימה. משאירות מאחוריהן חורבן. תלים עשנים שהיו פעם עצים. כל אחת מהן מלבה את עוצמתה של השנייה. כי ביחד, הן היו כוח טבע. עוצמתי ומבעית. מהסוג, שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
היא הייתה בדיוק כמותן. ואחרת לחלוטין. כי בערה כמוהן. לעתים קרובות מאוד ישרה קו. והפכה לחלק מהותי ממה שהיא אמרה להיות. לפחות על פיהן. רק שלה היו עמוק בפנים חלומות אחרים. פחות גדולים. מהסוג שהיה להן קל לזלזל בו.
היא רצתה להיות להבה של כיריים. רוקדת מתחת לסיר. צורבת מחבתות. מסוג הלהבות שיוצרות שינוי. הופכות חומרי גלם פשוטים להנאה צרופה. ולא סתם לערימה שרופה. היא רצתה להיות להבה על נר. בוערת מעט ולאט. מספקת בדיוק את כמות האור שנדרש כדי שדמיונו של הסופר יפרה מתחתה.
הן תמיד צחקו עליה. למה להתנגד למי שהיא באמת. למה להקטין את עוצמתה האין סופית. למה להפחית מאורה מבעית הנפשות. למה להפחית מחומה החורך. ורק בשביל בני האדם? מה, לא מספיק לה לעבוד עבור הטבע?
ואז, באמצע סופת האש המתחוללת היא עצרה. בוהה בהן. חורכות ומסתערות. בתאוות דמים משולהבת. והחליטה שדי. מספיק. שם היא תעצור. נמאס לה לבעור בעוצמה שמכלה את עצמה. ועזבה למקום אחר. מקום שבו תוכל לממש את עצמה. קטנה ממה שהייתה. גדולה יותר מבפנים.