לבקש סליחה. מכולם. רק לא מעצמנו. כאילו שכל השאר חשובים. אבל לא באמת. כי אחרת לא היינו חוזרים על אותו הדבר כל שנה. שוב ושוב. רק כדי לבקש סליחה על זה ביום אחד. לצום קצת. כאילו שזה מאפס משהו באמת. אולי להרגיע את המצפון. במקרה הטוב.
למרות שהעידן הנוכחי מלא באנשים שחושבים על עצמם, זה שקר. הם לא חושבים על עצמם. לא על מה שהם רוצים. לא על מה שחשוב להם באמת. על מה שצריך לשפר כדי להצליח יותר. להצליח יותר עבורם. כי הם חיים עבור מישהו אחר. עבור ההורים. עבור החברה. עבור הלייקים. עבור כל מי שיאשר להם שהם שייכים.
הגיע הזמן לבקש סליחה. מעצמנו. כי שכחנו את עצמנו בתהליך. כי ויתרנו על החלומות. על הכוח הפנימי. על היכולת להתמודד עם קשיים. על היכולת להחליט לבד מה אנחנו רוצים. ובמקום זה למדנו לרחם על עצמנו. לזעום על אחרים. לצעוק מגיע לי. לגרום לכולם להיות מרוצים. ולהעריץ את מה ואת מי שאומרים לנו להעריץ.
רק אחרי סליחה אמתית מעצמנו נוכל לסלוח לאחרים. רק אחרי סליחה אמתית נוכל להתחיל לבנות ביטחון עצמי שלא מושפע מכל גורם חיצוני. רק אחרי סליחה אמתית לעצמנו נוכל להתחיל לבנות לפעול לכיוון התוצאות שתמיד רצינו להשיג. כי עד עכשיו ויתרנו לעצמנו. וכשאנחנו מוותרים לעצמנו אנחנו מוותרים על עצמנו.
הגיע הזמן להסתכל במראה ולהתנצל. כמו שמתנצלים באמת. בהתחלה בקול רפה ובשקט. עם קצת דמעות בעיניים. דמעות שקטות שצורחות אהבה וגעגועים. ולחבק את עצמנו. כי תמיד היינו שם בשבילנו. גם אם לא ידענו להעריך את זה באמת. ותמיד נהיה שם בשבילנו.
הגיע הזמן. סליחה. ולסלוח.
ליאור
