היא בכתה. וזה לא היה טיפוסי לה בכלל. היא לא הייתה מאלה שבוכות מכל שטות. או מכל סדרת טלוויזיה. היא לא הייתה מאלה. ובכל זאת, היא מצאה את עצמה יושבת ובוכה. כי זה לא היה שטות. אפילו שככה זה נראה לכל אדם אחר.
היום בבוקר הכל דווקא היה נראה מעולה. התעוררה קצת לפני השעון המעורר. השמש חייכה אליה מבעד לעננים. הקפה יצא לה מושלם. היה נדמה לה שהכול סוף סוף היה רגוע. כמו שתמיד חלמה שיהיה. כל מה שהיה יכול לקרות, קרה בדיוק כמו שהיא רצתה.
עם הקפה היא הלכה למחשב. פתחה את המסך והחלה לקרוא את המיילים. בעיקר פרסומות. קצת תשובות מאנשים ששלחה להם אימייל אתמול בלילה. ואז היא נעצרה על אחד האימיילים. ההוא שהרס לה את היום.
בצורה מנומסת היא קיבלה תשובה מאוד חד משמעית. מאלה שמוציאות לנו את האוויר מהמפרשים. מאלה שברגע האחרון משנים משהו קטן. ורק מודיעים לנו שזה שונה ואין מה לעשות בקשר לזה. רק שעבורה, זה לא היה משהו קטן.
הפרטים הקטנים, הם אלה שעשו את זה למושלם עבורה. על זה היא שילמה. על הפרטים הקטנים. ולמרות שתמיד היה אפשר להגיד לה "אל תעשי מזה סיפור", זה לא באמת נכון. כי עבורם, זה לא סיפור. ועבורה, זה היה עצם העניין.
לפעמים, הדברים הקטנים הם אלה שעושים את כל ההבדל. לפעמים, כשאנחנו מקטינים את החשיבות שלהם, אנחנו מקטינים גם את האדם שהם חשובים עבורו. כי לפעמים, הדברים הקטנים הם הגדולים ביותר עבור מישהו.
העצב התחלף לכעס. והכעס לנחישות. היא החליטה שמעכשיו, זו תהיה השליחות שלה. לפתור לאנשים בדיוק את הדברים הקטנים. אלה שמהם כולם מתעלמים. ועבורה, הדברים הקטנים היו כל העולם. ובכך, היא הפכה להיות כל עולמם של לקוחותיה החדשים.
שיהיה לכם סופ"ש מעולה,
ליאור
2 תגובות
מקסים.
תודה 🙂