הוא שכב באמצע הזירה. לא מבין מה בדיוק קרה. הכל היה אמור להיות בדיוק כמו שהוא ציפה. הוא דמיין את הרגע הזה מיליון פעמים. בכל פעם, חזה בניצחון שלו. רק שבמציאות מסתבר, זה הרבה יותר כואב. והוא התקשה לחזור לעמוד.
לפני מספר שנים הוא יצא למשימה. נחשף לשיטה האולטימטיבית להילחם. צפה בכל סרטון. קרא כל ספר. התאמן קצת פה ושם. בבית, הוא מדי פעם ביצע תנועה מיוחדת לכיוון קיר כזה או אחר. התרשם מהעוצמה של עצמו. וידע שזה בדיוק מה שיעשה בזמן אמת.
אחרי שנים של צפייה בסרטי פעולה, הוא הניח שהתבנית של הלחימה כבר נמצאת שם. הוא ידע איך לעשות כל תנועה בצורה מושלמת. חלקה. מקצועית. כמו המאסטרים. איך לרכז את הצ'י שלו. ולהנחית כל מכה ובעיטה בצורה מדויקת.
זה גרם לו להרגיש מאוד רגוע. מאוד בטוח בעצמו. למרות שהוא לא היה אדם אלים. הוא פשוט היה בטוח שבמקרה הצורך, יידע בדיוק מה לעשות. אחרי הכל, הוא הגיע לרמת דיוק גבוהה. ולא היה צריך הכוונה חיצונית. אוטו דידקט. לומד לבד.
כל עניין המבחנים והחגורות של ההכשרה המקצועית לא עניינו אותו. הוא ידע מה הוא רוצה. הוא רוצה את המכה הכי חזקה. את הבעיטה הכי מדויקת. ולא עניין אותו להתחיל מהבסיס. או להיבחן. הוא לא האמין בכל העניין של המבחנים גם ככה. סתם מסחטת כספים.
אז המשיך להתאמן בבית. מול יוטיוב. מול סרטים וסדרות. ומדי פעם היכה קיר תועה. או הניף את רגלו בבעיטה מוחצת מול יריב צללים דמיוני. כי חזרה היא אם כל המצוינות. ואין לו כסף לבזבז על שטויות שהוא יכול ללמוד לבד.
למרות שלא היה אלים, ההזדמנות הייתה מאוד מושכת. אחרי הכל, הוא היה בטיול בתאילנד. חברים שלו אתגרו אותו. זה רק היה קרב עם נער צנום. ובקצה הקרב היה סכום כסף די גדול. כך שלא היה לו מה להפסיד אחרי כל כך הרבה שנים של אימון. זה היה הזמן שלו להוכיח.
הוא נכנס לזירה. מניף את ידיו. עוטה את הבעת הפנים הקשוחה ביותר שיכול היה. מולו נכנס נער רזה. כזה, שהכפפות כמעט גדולות יותר מפניו. ולרגע, הוא ריחם על הנער. לא באמת רצה לפגוע בו. השופט הסביר את החוקים. הפעמון צלצל.
בעוד שהוא חושב איך להתחיל את הקרב, הנער החל להתקרב במהירות. לא מחכה לרגע. רעב לניצחון. הוא הרים את ידיו להתגונן ולהכות. רק שהנער היה זריז ממנו. אגרוף. ואז עוד אגרוף ובעיטה. ואז עוד אגרוף. ללא רחמים.
הוא ידע שאם רק יצליח לרכז את הצ'י שלו, יוכל לנצח את הנער במכה קטנה. רק שכל האגרופים והבעיטות הפריעו לו. אז הוא החליט למצוא מכת נגד מושלמת. רק שהוא לא יכול היה להזיז את ידיו מתנוחת ההגנה על פניו תחת מטר האלימות המתפרצת.
ואז, הבליחה בתוכו התובנה. זה הזמן לתת את הפאנצ'. מבלי לחשוב פעמיים, הוא צעק את משפט הקרב שלו. זה שהיה אומר בכל פעם לפני שהיה מנחית על יריבי הצללים את מכת המחץ. מסוג המשפטים, שכל גיבור פעולה ראוי היה אומר לפני מכת הניצחון.
הוא התחיל להגיד "הסגנון שלך לא מתחרה ביכולת שלי". רק שבאמצע המילה "הסגנון" ספג בעיטה מסובבת לפנים. לא הצליח אפילו לרכז את קצה אנרגיית הצ'י למכת המחץ. וקרס במקום. עולמו החל להסתובב. והוא התקשה לאגור כוחות כדי לעמוד.
הספירה הסתיימה. הקרב נגמר. ורק האגו נשאר שם אתו פצוע וחבול. החברים שלו הסתלבטו עליו כל הערב. והוא, לא הקשיב להם בכלל. הם הרי לא יבינו. הוא למד הכל בהצלחה לבד. אולי לא היה מרוכז מספיק? אולי זה דווקא בגללם? ואולי זה בגלל רמאות של הנער?
ומכל התשובות, הוא הצליח להתעלם מאחת. כי לא מספיק להתאמן במשך שנים. או להכות יריבי צללים וקירות. או לצפות בכל סרטון, סרט וסידרה. חזרה היא אם כל המצוינות, רק כשחוזרים על משהו שנעשה בצורה נכונה.
ואותו, לא עניין בכלל ללמוד איך לעשות נכון ומהבסיס.
הוא רק רצה לדעת איך לתת את המכה האחת המושלמת.
שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור
