כשהולכים בעדר, זה לא משנה מי אומר לך לאן ללכת – הרועה, כלב השמירה או כבשה אחרת. כל עוד הולכים אחרי מישהו אחר מבלי לשאול שאלות, זה עדיין נקרא להיות חלק מהעדר. אז זה לא העדר המקורי, אז מה?
שלא יובן לא נכון, ללכת בעדר ולהיות מונע מהדחפים החייתיים זה לא כזה רע. זה פשוט לתת למישהו אחר להשיג את המטרה שלו. לא תמיד המטרה שלו שונה משלנו. אז, זה דווקא די בסדר גמור.
השאלה היא האם ללכת עם העדר אחרי מישהו שמבטיח לנו שיהיה בסדר, תמיד מוביל אותנו אל שדה המרעה הירוק והמבטיח של השכן. לפעמים, זה כן וזו חוויה מדהימה. לפעמים הוא מוביל אותנו כדי לקחת מאיתנו את הצמר, החלב ולעתים גם את הבשר.
אי אפשר באמת לדעת, כשהולכים בעיניים עצומות אחרי מישהו כעדר.
אסור לנו לטעות. חופש הוא לא דחף פנימי עבור כבשי העדר. כשאנחנו הולכים אחרי הדחף הפנימי, אנחנו מחפשים תמיד רועה חדש שיקח אותנו הרחק מהסכנות ולכיוון הגנה, מזון ומין. בוודאי שאנחנו לא מחפשים חופש אמיתי.
בחופש אנחנו חייבים לדאוג לדברים האלה בעצמנו.
באיזו נקודה, זה דווקא די נחמד להיות כבשה שחורה בתוך העדר. לפעמים לציית, לפעמים לא ולטרוח להבין למה. כשמבינים את חוקי המשחק, הרבה יותר כיף לשחק ואפשר גם לנצח. כשהולכים אחרי העדר, רק משחקים את המשחק.
הכבשה השחורה יכולה לעזוב את העדר. והעדר ישרוד. והוא יצחק עליה ויגיד לה שהיא מוזרה וקטנה ולא מבינה. לחשוב לבד… כמה מגוחך. עם זאת, זה החופש האמיתי – היכולת לבחור למה להשתייך ולמי להשתייך במקום לחכות שמישהו אחר יניע אותך.