במהלך היום יום, אנחנו עושים המון דברים במקביל. עובדים. מתחזקים זוגיות. פייסבוק. מנהלים את הילדים בטלפון. מנהלים רשימת קניות בראש. מתכננים את החופשה הקרובה. שומרים על קשר עם חברים. זו השגרה שלנו. המפוזרת.
הפיזור הזה מאפשר לנו להשפיע על מגוון גדול יותר של תחומים. לכסות יותר מאשר רק את ה"כאן ועכשיו". לתפקד ביותר ממישור אחד. להאציל סמכויות. להיות ביותר ממקום אחד בו זמנית. לאכול יותר מהעוגה. בצורה מרפרפת, אבל לכסות יותר שטח.
בדיוק כמו אור מפנס. מאיר יותר שטח. מאפשר לנו לראות יותר מהסביבה שלנו ולפעול בה.
יציאה לחופש, עבור רובנו, היא הפסקת השגרה המפוזרת ומלאת הלחץ של חיי היום יום והחלפתה באחרת. לנסוע לחו"ל. ללכת למוזיאונים. אתרי תיירות. מסעדות. לדחוס כל יום. הרי לא יכול להיות שנהיה בלונדון ולא נעבור בהייד פארק.
אחרי חופש, לפעמים, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים עוד חופש. וזה לא מקרי. לא באמת הייתה שם מנוחה. בין ה"להספיק הכל" לבין ה"קניות שחייבים לערוך" נשארה עוד שניה "להספיק לאכול במסעדה המדהימה שהמליצו לנו עליה".
כאשר אנחנו ממוקדים במשהו אנחנו מגבילים את תשומת הלב שלנו לאותו הנושא. כמו לייזר אנחנו מגבילים את פיזור האור ומגדילים את הטווח והעוצמה שלו. באותו הרגע, כל הדברים סביבנו הופכים להיות לא רלבנטיים. אנחנו לגמרי שם.
יכול להיות שהחופש שרוב האנשים מחפשים לא נמצא בחו"ל אלא בתוך היכולת לעבור בצורה יעילה בין ריכוז לפיזור?
יום מעולה לכולם,
ליאור
