ככה הוא אהב לנהוג. בחושך ובגשם. הוא אהב לשמוע את המוזיקה וליסוע בקצב סביר, כמו שהחוק מאפשר. השקט הזה, של הנסיעה אפשר לו להתנתק מהמולת היום יום. הוא אהב לראות את החושך נפצע מדי פעם בזוגות של אורות שעקפו אותו.
היה לו ברור שהם חושבים שהוא פראייר. נוסע במהירות המותרת. בראש שלהם, הם מנצחים אותו על הכביש. חשוב שהם יגיעו לשם ומהר. עדיף עם הסלולרי באוזן. והוא? הוא "מהאלה האיטיים האלה" ש"נתקעים על הכביש".
כשה-GPS מסגיר בפניהם את מצלמת המהירות, פתאום הם בולמים. מתנחמדים למצלמות המהירות. מחכים כמו קפיץ שנמתח לשניה שיוכלו ללחוץ שוב על הגז ולהמשיך במירוץ. הוא קרא להם חנפני מצלמות מהירות.
הוא תמיד הופתע לראות אותם שוב בזמן עומס קל. הם הרי נוסעים כל כך מהר. עוקפים אותו ומהבהבים עם האורות, רק כדי להפגש שוב ליד נתניה. הצחיק אותו לראות שחלקם עדין מגיע לאותו המקום באותה כמות של זמן. רק הרבה יותר פוזה ולחץ.
אם בכל מקרה מגיעים למצלמות המהירות באותה המהירות ולסוף באותו הזמן, אפשר גם ליהנות מהנסיעה על הדרך. הוא חייך לעצמו וקיווה שבאחד מהימים הם יבינו. זה יעשה להם רק טוב. לנצח מבלי להתאמץ.
יום מעולה לכולם,
ליאור
2 תגובות
תודה ליאור. מאד התחברתי. גם לעומק של המטאפורה..
תודה גידי!