הצפצוף מבחוץ קרע את תשומת הלב שלה מהמחשב שלפניה. למרות שסוף סוף נכנסה לרצף הכתיבה. וכבר נמאס לה מהצפצופים. מהצעקות. מהאנשים שמרגישים צורך לחדור למרחב האישי של כולם. כאילו שהיה של אמא שלהם.
הצפצוף לא נפסק. ומהר מאוד התווספו אליו עוד צפצופים. היא כבר לא תוכל להמשיך לעבוד בקצב הזה. אז החליטה לפתוח חלון ולראות על מה כולם צופרים. רכב עמד שם וחסם את הכביש. רק שלמרבה הצער. זה היה הרכב שלה.
לא היה ברור לה איך הגיע לאמצע הכביש. ניסתה להריץ זיכרונות במהירות בזמן שהחליפה בגדים. אולי לא הרימה את הבלם הידני. אולי שכחה את הרכב בניוטרל. היא פשוט לא זכרה כלום. רק שעובדתית, הרכב היה באמצע הכביש. הם צפרו. והיא הייתה האשמה.
בחוץ היה חם בצורה יוצאת דופן. הנהגים צפרו בעצבנות. חלק צעקו עליה. והיא, מחויכת בהתנצלות נכנסה לרכב. הניעה אותו. לפחות לא הלך המצבר. ונסעה משם. לא חזרה ישר לחניה. כי לא רצתה להתמודד אתם. תעשה סיבוב של רבע שעה ותחזור לאחר חלוף זעם.
בזמן שנסעה, המזגן החל לקרר את הרכב. למרות שהחום היה עדיין מכריע. מעייף. ואז נעצרה בפתאומיות, מספר סנטימטרים לפני שפגעה ברכב שלפניה. הוא עצר כי ההוא שלפניו עצר. וההוא עמד כי זה שלפניו מנסה לחנות. ממש לאט. אבל ממש ממש לאט.
לא היה לה מה לעשות שם חוץ מלחכות. והחונה לקח את הזמן שלו. כאילו כדי להכעיס. רק שאלה שלפניה החלו לאבד סבלנות. וה"חצי נימוס" שעוד היה להם התחלף בצפירה. רק שכשהראשון צפר, הבא אחריו גם נתן נגיעה בצופר. כדי להביע את עצמו.
היה לה חם. והחונה המשיך לחנות. ממש לאט. כאילו שרצה לבדוק כמה סבלנות יש להם. יצא מחדש מהחניה כדי לתקן. ושוב נכנס. והפעם כמעט הצליח להשתחל לחריץ החנייה. זה שברור היה לכולם שהוא לא יוכל להיכנס אליו. לא שהפריע לו. הוא היה נחוש. ואיטי.
זה שלפניה צפר וזה שלפניו גם. ולמרות שידעה שזה לא יעזור גם היא צפרה. חשבה שאולי זה מה שיגרום לחלזון החונה להפסיק. לתת להם לנסוע. הרי אין לה את כל היום. וחם לה. כל כך חם. המזגן עוד לא הצליח להיפטר משאריות החום הדחוס של מקודם.
כמובן שזה לא האיץ את התהליך. החונה רק הובך יותר. וזה גרם לו להילחץ. וזה רק האט אותו. אז צפרה שוב. קצת פחות היה לה אכפת. היא הייתה מיוזעת וכועסת. רצתה כבר לחזור הביתה ולכתוב. כל הסיבוב הזה בזבז לה כבר די הרבה זמן. או לפחות זה הרגיש ככה.
בבניין ליד מישהי ניסתה להיכנס לרצף הכתיבה. ובכל פעם שהצליחה, צפירה קרעה את תשומת הלב מהמחשב שלה. וכבר נמאס לה מהצפצופים. מהצעקות. מהאנשים שמרגישים צורך לחדור למרחב האישי של כולם. כאילו שהיה של אמא שלהם.