אני בכוונה לא מתחייב לשום דבר, הוא אמר. שלא ליצור ציפיות. אם ילך, ילך. אם לא, לפחות תדע שניסינו. ובזה השיחה הסתיימה. צד אחד מלא בתקווה. צד שני ינסה. ובדרך כלל זה לא יעבוד. לא בגלל רוע או חוסר כוונה. אלא בגלל צורת החשיבה.
רוב האנשים נמנע מלהציב מטרות גדולות מדי. עוד לפני שהם התחילו לעשות, הם כבר חושבים על הסיכוי להיכשל. הם רוצים למזער אותו מראש. לא לטעות. לא ליפול. כי זה כואב. והם בגדול רוצים שיהיה להם טוב. אבל בלי כאב. ועם מינימום מאמץ.
זה לא שהם לא מוכנים להשקיע מאמץ. כל עוד הוא מאמץ מוכר. לעשות את מה שהם כבר רגילים לעשות. שוב ושוב. ושוב. שם, אין להם בעיה להתאמץ. וגם אם משהו לא יעבוד, זה קורה לפעמים. כי לנפילות האלה הם רגילים.
הפחד מ"ליפול בפעם הראשונה" הוא זה שמושך אותם לאחור. הפחד מלהבטיח ולא לעמוד בזה. כי למדנו שהמילה שלנו יותר חשובה מהאתגר. מיציאה לדרך אל הלא נודע. מהסיכוי שנצליח בגדול למרות שקיים גם סיכוי שניפול.
זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שמבדילים בין המצליחים לכל השאר. הם מבינים שצמיחה דורשת מאמץ. שצמיחה דורשת מאתנו קבל את העובדה שנפילות הן חלק מהלמידה. שצמיחה דורשת מאתנו להגיע למקומות ומצבים חדשים ולא מוכרים.
אדם שנחוש להצליח, מבין שההצלחה היא התוצאה של המסע. לא נקודה שצריך לשמור ולמסגר. בטח שלא תוצאה סופית. הרי תמיד, מאחורי ההצלחה עומד אתגר גדול יותר. במהלכו, סיכונים גדולים יותר. ובסופו נמצאת הצלחה גדולה יותר.
האם אנחנו מוכנים לעשות את הצעד? האם אנחנו מוכנים להתמודד עם כל תוצאה? האם אנחנו עסוקים בלהסביר לעצמנו שעדיף שנדע את כל הידע התיאורטי קודם? או מתחבאים מאחורי ציפייה למצוא מחקרים מדעיים שיגנו עלינו מהסיכוי שמשהו לא יעבוד?
הגיע הזמן להפסיק לחפש את ההגנה. להתחיל להתקדם. לשאוף גבוה. ולא כדי להגיע לתוצאה שהיא פחות מהגבוה שמגיע לנו. אלא כי בחרנו להיות יותר מהממוצע. וזה כל סוד העניין, לא ככה?
שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור
