למה זה תמיד קורה לי. למה זה האופי שלי. ולמה אצל כל השאר זה לא ככה. כי ככה זה. וככה אני. וככה הם. וככה כולנו. אין מה לעשות בקשר לזה. זה המצב. זה המזל שלנו. זה הגורל. הגיע מלמעלה. מכתוב. ככה את רצית אותי, קחי אותי ככה. עם כל מה שיש בי.
האמונה במזל, בגורל ובייעוד עשויה להישמע מאוד מקסימה. כי זה אומר שהכל חלק מתכנון אחיד. כזה שבהכרח יביא אנשים לעתיד טוב יותר. אם רק ימשיכו להתקדם. ולא ישתנו. כי ככה הם. והכל זה מבחן. הכל בידי מישהו או משהו אחר. וכוח עליון אמור לחלץ אותנו.
אז זהו, שלא.
המצב הטבעי של בני האדם הוא עוני ובדידות. ככה אנחנו נולדים לעולם. ערומים וחסרי כל. וללא מאמץ או לקיחת צעדים לכיוון מטרות אחרות בחיים, זה הייעוד שלנו. זה הגורל. זה הטבע. כי זה הדבר היחיד שלא עולה לנו כלום. חוסר השקעה שווה תמיד לחוסר תוצאה.
וזה נכון שיש כאלה שמספרים סיפורים על "הכנסה פאסיבית". לא לעבוד ולהרוויח כסף. רק ש… ברוב המקרים מדובר על מכירת אשליות לתמימים שצמאים לתקווה. וכשאדם מחפש תקווה, ברור שהוא לא מחפש להשקיע. הוא מחפש קיצור דרך לתוצאות ששמע שיש לאחרים.
אנשי הפרסום והשיווק מתים על אלה שמשתוקקים לתקווה. אלה שמחפשים את קיצור הדרך. אלה שרוצים לקבל את מה שיש לאחרים בלי לצעוד את הדרך. הורדה במשקל בלי כושר ובלי שינוי הרגלי אכילה. כסף מהשמיים ללא מאמץ. זוגיות ללא דייטים. מלכודות פרסום קלאסיות.
אדם שמכוון להצליח מבלי להשתנות, דומה לפחית שימורים סגורה. המון פוטנציאל. מקווה שמישהו יפתח אותו כדי שמה שיש באמת בתוכו ייצא החוצה. רק שזה הימור. ולמרות שיש כאלה שמגלים אותם במקרה, אי אפשר לסמוך על זה.
מאחורי כל הצלחה שנראית נקודתית ישנן שנים של התמקצעות. שנים שאפשרו ליצור את ההזדמנות ההיא. שנים שאפשרו לאדם לנצל את ההזדמנות בצורה נכונה. שנים של פיתוח יכולות תוך כדי צעידה קדימה. של אמונה במטרה שלנו.
הוויתור העצמי על התפתחות כי "ככה זה" הוא ניסיון נואש להתמרד בחוקי המשחק האמתיים. הוא ניסיון להגיד לעולם "תראו אותי, פרח יפה שכמוני ותדעו שמגיע לי להצליח". רק שפרח בשדה פרחים הוא לא יוצא דופן. ולא שמים לב אליו. אלא אם הוא מצליח להיות שונה.
זה לא קל להיות שונה. מעל הממוצע. לעשות משהו שגורם לאנשים להבחין בנו. זה דורש מאמץ. זה דורש מאתנו להתמתח מעבר לגבול אזור הנוחות. זה דורש מאתנו לוותר על "להיות כמו השאר". על להיות ממוצעים. על החום והקבלה שנמצאים בהליכה באותו מסלול כמו כולם.
ההליכה נגד הזרם מחייבת אותנו לקחת אחריות על התוצאות שלנו. כי כשאנחנו כמו כולם, יש לנו שותפים לתוצאות. קל לנו לקחת דוגמה מאחרים. הם גם יקבלו את ההתנהגות שלנו יותר בקלות. כי היא מצדיקה את שלהם. וכשאנחנו הולכים בכיוון ההפוך, אף אחד לא לוקח אחריות.
ברמה מסוימת הם אפילו מקווים שניפול. לא במודע חס וחלילה. רק שההצלחה שלנו מערערת את הביטחון שהדרך שלהם נכונה. היא מדגימה להם שאפשר גם אחרת. היא מוכיחה להם שאפשר לשבור את השיא. ויש כאלה שיעשו הכל כדי שזה לא יקרה. כי נוח להם שם.
ויש כאלה שלא. יש כאלה שיקבלו מאתנו השראה. יש כאלה שזה יניע אותם לבחון את הגבולות שלהם. להצליח יותר. ולו אפילו ב"קצת". וזה ישפר את רמת החיים שלהם. ולו אפילו ב"קצת". רק שהקצת הזה הוא לפעמים המון.
כשאנחנו בוחרים ללכת בדרך חדשה, אנחנו הופכים למנהיגים. בצורה לא מודעת. כי השינוי שלנו מדבק. כי הגבולות שאנחנו פורצים נפרצים גם לאלה שסביבנו. ולכן, זו האחריות שלנו לעשות את זה. להיות שם עבורנו, כשאין אף אחד. להיות שם עבור אלה שחשובים לנו.
בפאתי יום הכיפור, חשוב שנבחר לסלוח גם לעצמנו. לסלוח לעצמנו על כל ההזדמנויות שלא ניצלנו. לסלוח לעצמנו על מה שלא עשינו. לסלוח לעצמנו על שלא היווינו השראה מספיק טובה. והכי חשוב, לסלוח לעצמנו על שוויתרנו על ההזדמנות להפוך להיות גרסה מוצלחת יותר שלנו.
הדרך הנכונה לסלוח לעצמנו על הוויתור, היא פשוט לעשות. לעשות עבורנו, כדי שנגיע לאן שמגיע לנו להגיע. לעשות עבור אחרים כדי להוות השראה, כי היא יותר טובה משעות של הסברים לאדם כדי שישתנה. לעשות כדי שלא להיות מאלה שרק מדברים ולא עושים.
פשוט לעשות.