לילה אחד הכל נסדק. הוא ישב על הספה החומה ופרץ בבכי. זה היה קצת אחרי הגירושין ובאמצע חשבון נפש מאוד גדול. בפעם הראשונה בחייו, הוא העז לשאול את עצמו שאלה אחת. מהסוג שאף אחד לא בטוח שהוא רוצה לקבל תשובה עליו. והוא קיבל תשובה.
במשך הרבה מאוד זמן הוא היה בטוח שהוא אדם טוב. כל אדם רוצה לדעת שהוא אדם טוב. זה עוזר לנו לישון בלילה. כל דבר בחייו גם נגזר מתוך ה"נחמדות" הזו, שהיתה ערך כל כך מוביל עבורו. לכן, הוא ראה הכל דרך עיניים שמבחינתו היו ה"אנושיות" ביותר.
הוא חיפש תמיד איך לעזור ולשמח. בעבודה שלו, הוא מצא את הנקודה שממנה הוא יכל לתת ללקוחות ערך מוסף. בסתר, הוא סייע לאנשים שאף אחד לא נמצא שם בשבילם וללא כל תשלום. לעתים קרובות, אפילו לא שמע מהם ולו אמירת תודה.
בלילה שנשבר, הוא העז לראשונה לשאול שאלה שממנה ניסה להתחמק לאורך שנים – למה כל כך חשוב לי להיות טוב? ואז, באותו הרגע שהצליח להגדיר את השאלה, קיבל מעצמו תשובה כנה – לא באמת היה חשוב לו לעזור, הוא רק רצה שיחשבו שהוא אדם טוב.
וזאת בדיוק היתה השניה בה המסיכה נשברה והוא ראה את עצמו כמו שהוא באמת.
המחשבות החלו לרוץ בראשו – אני באמת כל כך אנוכי שאני עוזר לאחרים רק כדי להרגיש טוב עם עצמי? יכול להיות שאני לא באמת עוזר לאחרים מתוך רצון לעזור להם? יכול להיות שאני טוב, כל עוד אחשוב שאדם שהיה מסתכל היה אומר לי "כל הכבוד"?
באותו הרגע, הוא החל לאסוף את השברים, שפעם היו הוא. הוא הגיע להחלטה שלפעמים דורשת התרסקות ובחינה מחדש של החיים. כדי לעזור לאחרים, עליו קודם להוכיח לעצמו שהוא ראוי לתואר "אדם טוב" ללא כל קשר לאחרים שיאשרו אותו ואת מעשיו.
וכשהוא אישר לעצמו אותו, שם, לבד, הוא היה מאושר, בפעם הראשונה בחייו.