הגשר היה שם מאז ומתמיד. כל אנשי העיירה הכירו אותו. מבנה עץ מרשים ויציב המחוזק בזרועות פלדה אימתניות. מתחתיו פעורה תהום עמוקה במיוחד שהפרידה בין העיירה לשאר העולם. ורק האנשים החשובים בעיירה חצו אותו באמת.
בינינו, רק להם היתה באמת סיבה לעשות את זה. כל השאר די הסתדרו. אחרי הכל, כל מה שרצו היה במרחק חציית כביש בעיירה עצמה. באמת שהיה להם הכל. הקניות, העבודה, האוכל, הבית. והוא לא היה שונה מהם.
כל יום הוא חשב על הגשר. זה שהיה מול כולם. הוא ידע שהוא יכל לחצות אותו ולראות את העולם. אולי לגלות הזדמנויות חדשות. ללמוד דברים חדשים. לגור במקום טוב יותר. לשפר את המצב. וכמו בכל יום החיים היכו אותו בגל של מציאות.
זה נחמד שכל הדברים האלה נמצאו במרחק של חציית גשר. תמיד יהיה אפשר לחצות אותו. מחר. אם לא נעבוד איך נתפרנס. אחרי הכל, יש לו אחריות כלפי אשתו והילדים. כלפי מקום העבודה. כלפי המינוס בבנק. כלפי העתיד.
והוא בחר שלא לחצות את הגשר. כמו בכל יום.
יום אחד הוא קם. עדיין מנומנם. והבין שאולי "העתיד" שכל כך דאג לו היה תירוץ להימנע מעתיד טוב יותר. הוא לא באמת בחר אם לחצות את הגשר או לא. שיגרת היום יום היתה ברירת מחדל. כל השאר היו חלומות נחמדים בהקיץ.
וזה לא בגלל שהוא לא רצה. הוא דווקא כן. פשוט לא הצליח להתנתק מהריצה היומית. והוא כן ידע מה נדרש כדי לעשות את זה. ולא עשה את זה. אבל המחשבה הדהדה לו בראש. כל יום קצת יותר. עד שיום אחד כבר היה לו קשה להתעלם ממנה.
באמצע צעדה רגלית לניקוי הראש הוא קלט שהוא עומד על שפת הגשר. והגשר בהה בו בחזרה. כל מה שהפריד בינו לבין יציאה לדרך חדשה הוא צעד. צעד קטן. צעד ענק. רגל מעופרת. ראש מלא בשטויות ותירוצים.
רגל עלתה. רגל נחתה. צמרמורת בצוואר, כמו שרק אדם שיוצא לדרך חדשה יכול להרגיש. התרגשות מהולה בפחד וסקרנות. ואז עוד צעד. ועוד אחד. ולפני שהוא שם לב, הוא כבר התחיל ללכת אל העתיד.
ומה איתך?
יום מעולה לכולם,
ליאור
3 תגובות
מדהים
ממש ממש מדהים ויפה
הייתי שמח לקבל את התובנות גם במייל כל שבוע
זה בכלל לא מעמיס על המייל זה אחלה חומר
תודה אוריאל!