כל יום אותו הדבר. טקס של בוקר. טקס של צהריים. טקס של ערב. הולכים לישון. קמים בבוקר. יום חדש. ופתאום, אנחנו נמצאים באותו היום. פשוט בשבוע שלאחר מכן. הזמן טס. ואין אף אחד שמסוגל לעצור אותו. רק שהתחושה היא שהוא טס יותר מהר מהתוכניות שלנו.
שוב קפה. שוב מיילים. שוב רצף העבודה. שוב לעשות את אותם הדברים פחות או יותר. וזה עובר די אוטומטי. המחשבות נודדות למקומות אחרים. הידיים עושות את מה שהן יודעות לעשות. הפה יודע לעשות את מה שהוא יודע לעשות. ועוד שבוע חלף.
במצב כזה מאוד קל להתעורר יום אחד ולהבין ששום דבר לא משתנה חוץ מהתאריך. פתאום התנועות מרגישות סתמיות. אותן תנועות כל יום. המילים מרגישות סתמיות. אותן מילים כל יום. בהתחלה… זה נהיה משעמם. ובהדרגה… זה מתחיל לשחוק.
לשחוק את הערנות. לשחוק את האכפתיות. לשחוק את הרצון לעשות את זה. לשחוק את הרצון לקום בבוקר ולעשות את אותו הדבר. רק שבזמן שהמוח רוצה לברוח, הגוף מעדיף להישאר. זה מוגן. זה בטוח. זו הכנסה. ומה יהיה אם לא?!
והלב. מי שואל אותו בכלל מה הוא רוצה. למרות שהוא רוצה. הוא רוצה יותר. כי הוא יודע שמגיע לו יותר. יותר שמחה. יותר עצב. יותר דרמה. יותר משהו. כי נמאס לו מהרוטינה הקבועה. והוא מחפש ריגושים. כאלה שהמוח והגוף לא מספקים לו.
ככה בדיוק נולד המרמור. מתוך השגרה. מתוך חוסר השינוי. מתוך הידיעה שמגיע לנו יותר. מתוך התחושה שיודעת שהיא אמורה להיות מורגשת. מתוך העשייה, שאמורה להשתנות באיזו שהיא צורה. ואז… ברגע אחד של מרמור, נוצרת תובנה.
תובנה זכה כמו טיפת מים שנעצרת בקצה גבעול דשא טרי בסוף גשם. מחכה ליפול. להתרסק. ובכל טיפה שתישבר ממנה, להשקות את פיסת האדמה שבה נגעה. ליצור אדוות בתוך מים שכבר נמצאים ומחכים לה. שתחזור. תחזור למלא את היעוד שלה.
ובבוקר, קמים ליום חדש. ונעצרים עם כוס הקפה, רגע לפני השתייה. מריחים אותו. נהנים מהחום המפשיר שלו בכף היד שלנו. ורק אז שותים, כדי להתמוגג מהטעם. זה כבר לא הקפה של אתמול. זה קפה חדש.
אז הולכים לעבודה. ועוצרים לרגע מול השומר. אומרים לו שלום. מתעניינים בשלומו. והוא מחייך. עונה לנו. נכנסים פנימה. ומתחילים לשים לב שלמרות שהפעולות הן אותן הפעולות, הכוונה היא שונה. כי ברור לנו מה המשמעות של כל פעולה. למי היא עוזרת. מה היא חוסכת.
חוזרים הביתה. ועוצרים לפני הדלת. מרוקנים את האוויר. כדי לנשום את אוויר הבית בצורה מלאה. מחייכים. אוהבים. מעריכים. במקום לעשות את הדבר הקבוע. כי שבירת ההרגל יוצרת רגע של מודעות. ומודעות היא ההיפך מהשגרה.
כי לפעמים, מרוב מחשבות על מה שהיה ומה שיהיה, אנחנו לא באמת נהנים ממה שיש. חיים בראש שלנו, בזמן שהוא מצלם את מה שקורה ומגיב אוטומטית. ואת זה חשוב לשבור. כדי לחוות ולא רק לתעד. כדי לחיות ולא רק להתקיים. כדי לנשום את הרגע.
שיהיה סוף שבוע מעולה,
ליאור
