קפה על הבוקר לערנות. פרוסת עוגייה בצד רק כדי לסגור את הרעב. שלוק של מים כדי לא להתייבש. להשתיק את הטלפון כדי שלא יפריע. לבדוק בפייסבוק כדי לדעת ששום דבר חשוב לא קרה. והצצה לאתר חדשות רק כדי להיות בטוחים סופית.
בכניסה לאוטו, לפתוח את החלון כדי שייצאו אדי המחנק. לחפש משהו כיפי לשמוע בדרך. להתקשר דקה אחר כך למישהו כדי שלא יהיה משעמם. ואחר כך לעוד מישהו. להסתכל מדי פעם במראה כדי לדעת ששום דבר מסוכן לא עומד להתרחש.
להגיע למקום, להחנות את הרכב. לצלם את מקום החניה כדי לא לשכוח איפה חנינו. להזמין את המעלית. בזמן שמחכים לפתוח שוב את הסלולארי. להציץ לפייסבוק. ואם לא קרה שום דבר חשוב, לאינסטגרם. או לאתר חדשות.
להיכנס למעלית. להתעלם מקשר עין. לבהות במספרי הקומות שמתחלפים. ולפתוח שוב את הטלפון. רק כדי לראות מה התחדש מלפני 23 שניות. לשלוח הודעת וואטסאפ. לחכות לראות מתי קראו אותה. ובזמן שעוד לא קראו, לקוות שהדלת כבר תפתח.
מגיעים לפגישה. מתחילים לדבר. מסתכלים מדי פעם אם ענו לנו כבר על הוואטסאפ. או אם יש התראות כל שהן באפליקציה של פייסבוק. כי זה יכול להיות משהו חשוב. לא שזה קרה פעם. אבל חס וחלילה שבפעם שכבר קרה משהו, נפספס.
כבר לא מסוגלים להשתעמם. להתרכז. להרגיש רעב. לשמור על קשר עין. או לחכות קצת. הכל עכשיו ומיד. הרבה כלום שחייב לקרות עכשיו. כי כלום הוא החדש החדש. ובינתיים, כמו חיות מאולפות אנחנו הולכים בטור. מגיבים אימפולסיבית לצלילים והבהובים.
מאולפים ולא חושבים. מונעים על ידי דרמות קטנות שמספקים לנו. כועסים ונרגעים. צורכים סיפורים פשוטים שבהם כבר הוגדר מראש מי הטוב ומי הרע. לא יודעים לצרוך מידע. מתמקדים בטפל. יורקים דעה ממוחזרת באיזו רשת חברתית. ומרגישים כאילו שעשינו משהו.
כי קשה לחיות מתוך מודעות. ומאוד קל להיסחף לדרמות הרגשיות של הרוב. כי עליהן לא צריך לקחת אחריות. פשוט להצטרף. או לטמטם את המוח. כי קשה יותר לעשות מאשר לדבר. וכל אחד יכול לצטט משפטי חוכמה ברשתות חברתיות.
מסקרן מה היה קורה אם היינו באמת נאלצים להשתעמם כדי לחקור, להבין ולמצוא פתרונות. אם היינו באמת מתרכזים רק בשיחה עם האדם שמולנו. יוצרים קשר עין כדי להכיר אנשים חדשים. או דוחים טיפה את הסיפוק כדי להגדיל את התשוקה.