הקצב עולה כל הזמן. צריך לעשות יותר. להספיק יותר. להשתנות יותר מהר. ואין באמת אפשרות לעצור ולנוח למספר רגעים. העצירה רק בולמת את התאוצה קדימה. ולוקח זמן לחזור לרוץ בקצב הרגיל של המציאות המשתנה.
רק שקשה מאוד לרוץ אם אין מקום קבוע להניח בו את הראש. מקום קבוע שבו יש לנו שקט. לא בהכרח שקט חיצוני. אלא שקט פנימי. מקום שבו אפשר לטעון את נקודת האיזון הפנימית שלנו. שמייצבת את הריצה המתמדת. מאזנת את שיווי המשקל הפנימי. ומאפסת אותנו.
זו הסיבה שמעברי דירה מערערים את רוב האנשים. לא רק האריזה של כל החיים שלנו לתוך קופסאות. לא רק שינוי ההרגלים והאנשים שסביבנו. לא רק ההוצאות הכספיות שנלוות לכל התהליך. אלא כי זו הנקודה הקבועה שלנו שזזה. הבלגן המסודר שלנו. המרכז.
הידיעה המרגיעה שבסוף כל יום מבולגן אנחנו חוזרים הביתה מאפשרת לנו להתמודד עם חוסר הוודאות של היום יום. עם הסביבות המשתנות. עם הסיכונים שאנחנו נאלצים לקחת. והיא זו שמהווה עוגן עבורנו. משהו שאליו אפשר לחזור. משהו קבוע.
תחושת הבית לא נובעת מהקירות. היא לא נובעת מהציוד או הריהוט. גם לא מהשכנים. היא נובעת מהידיעה שאפשר לעצור שם. ולהיות מי שאנחנו. בלי שיפוט. בלי הצורך להילחם על המקום שלנו. בלי הצורך לשים מסיכות. וזה כל הקסם שבבית.
אז ורק אז, המקום הזה שבו אנחנו יכולים לחזור לרוטינות הקבועות הופך לבית. והבית הוא אנחנו. שיקוף מלא של מה שמתרחש אצלנו בראש. ומתוך השיקוף הזה אנחנו יכולים להירגע לתוכו. כי הוא תמיד יכיל אותנו. ויאפשר לנו לחזור למרוץ בעוצמה גם מחר.
כי בית הוא לא בסך הכל קופסה שגרים בה. אלא בית. מקור ונקודת יעד.