להשמיץ אדם זה לא קשה. גם לא להוציא את דיבתו. אפשר לעשות את זה לכל אדם. כן, גם לנו. מספיק שיקליטו אותנו במשך שבוע. קשה להאמין שלא ימצאו רגע שבו כעסנו. רגע שבו אמרנו שטות. ואפילו רגע שבו לא היינו במיטבנו. רק שההנחה היא שאנחנו אנושים. בעוד ש"הם" אמורים להיות משהו אחר.
אין בי רצון להגן על פוליטיקאי אחד או אחר. או על איש עסקים. או על עסק מסוים. על כולם כבר מוצאים רפש. את כולם מלכלכים. הכל, על מנת לגרום לנו לא לבחור בהם. ואלה שעושים את זה יודעים בדיוק מה הם עושים. היום כבר לא צריך לשכנע. צריך רק לגרום לשאר להיתפש כלא רלבנטיים.
רק שבשוק שיש בו הרבה מתחרים, זה לא עובד ככה. הרי אם אדם יסתובב בשוק וכל סוחר ידבר רעות על זה שלידו, בסוף נחליט שלא לרכוש שם. הרי אם כולם רמאים, אין סיבה טובה לקנות שם. וחופש הבחירה והדיבור באותו הרגע, הופכים את כל החוויה לחוסר רצון לבחור.
אחת הבעיות הכי נפוצות בישראל היא תרבות ה"סמוך עליי, נקמבן משהו". תרבות ה"נסדר לך מחיר, גם ככה הכל אותו הדבר". תרבות ה"נעגל כמה פינות הם לא ירגישו". כי נדמה לחלק גדול מהאנשים שהכל יהיה בסדר. נעצום עיניים. המינוס יעלם. הם לא ישימו לב. רק שיהיו בשקט.
רק שהכל מצטבר. חוסר ההערכה למקצועיות עם חוסר המקצועיות. הרצון "רק לסיים את היום ושילכו לעזאזל" עם הרצון לקבל שירות טוב מאחרים. הרצון להרוויח יותר כסף עם הרצון להוציא פחות כסף. ובסופו של יום, אנחנו לא באמת יכולים להתנהג אחרת מהציפיות שלנו מאנשים אחרים.
רק שהאנשים שנותנים לנו שירות… מהם אנחנו מצפים ליותר. ולמה? כי קל לנו להסיר מעצמנו אחריות. זה הם שצריכים לעשות עבורנו. נאמין בהם בעיניים עצומות. כי הרבה יותר קל לעצום עיניים מאשר לעשות. ואם הם יפשלו, נערוף להם את הראש.
רק שהכל מצטבר. גם מהצד השני. ואם הדבר היחיד שקורה באותו התחום הוא לכלוך בין אנשים שנתפשים כמלוכלכים, אנשים טובים לא ירצו להיכנס לאותו התחום. להיות בו מנהיגים. אחרי הכל, מה איבדו שם. למה להם להתלכלך. הם יכולים להיות מנהיגים בתחום אחר, נקי יותר.
ואז האנשים שנותנים לנו שירות הם לא אלו שבאמת אכפת להם. הם רק אלה שאנחנו נאלצים לבחור כי אין טוב יותר. התפוח הפחות רקוב בזבל. כי הטובים פשוט לא נכנסים. למה? כי אין להם סיבה להצטיין כשהלקוחות שלהם לא מעריכים אותם והמתחרים מטנפים עליהם.
הדרך היחידה לפתור את זה היא לשנות את המיקוד שלנו. לחפש את הטוב. להעלות אותו. לשים אותו במרכז ענייננו. לפרגן. ולהתמקד בשיפור היכולות שלנו לעשות. כדי לתת שירות טוב יותר. כדי לתת מוצר טוב יותר. כדי להיות ה"אנחנו הטובים ביותר". ולא רק להגיד.
דומה נמשך לדומה. ואין לנו מה לצפות למנהיגים טובים יותר, אנשים מקצוע מבריקים יותר ועתיד טוב יותר אם לא נשתנה. אם לא נבחר לשנות את הסטנדרטים שלנו. ולא רק כלפי אחרים. גם כלפינו. כי השאיפה למצוינות מעתיקה את עצמו. מלמטה למעלה. ולא להיפך.
שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור
