פירורי תובנות

צונח לאפס

אבל זה לא נכון, הוא אמר לי. עובדתית זה לא נכון. לא נכון ולא מוכח ואין שום עובדות היסטוריות שתומכות בו. ואם זה לא נכון, אז אין שום סיבה שאנשים יאמינו בזה. ואז הוא רץ להתחיל להתווכח עם מישהו שאמר בדיוק את ההיפך. אחד שהציג בדיוק את העובדות ההפוכות. כאילו שזה שינה למי מהם.

יש משהו מאוד מסקרן באמונה שמשותפת להרבה אנשים. היא מדבקת. משתרשת. הופכת לעוצמתית. אם אומרים משהו שוב ושוב עד שהמון אנשים מאמינים בו, הוא הופך לקיים. אפילו אם לא היה קיים קודם. אפילו אם עובדתית הוא לא היה נכון עד לפני רגע. ויהיה מאוד קשה לשכנע את מי שמאמין בו אחרת.

מרגע שאדם מאמין ברעיון שהרבה עומדים מאחוריו, הוא הופך עבורו לאמת. וככל שהוא טוען יותר לטובת אותה ה"אמת" הוא הופך להיות יותר מושקע בה רגשית. היא הופכת להיות יותר שלו. יותר מי שהוא. וכאחד שזה כבר מי שהוא, יהיה לו קשה להקשיב לאחרים שאומרים אחרת. אחרת מי הוא. מה הוא.

המחשבה שאנחנו טועים היא נוראית עבור כולנו, כבני אדם. זה כמו להיות בצד של הרעים. ובניגוד למה שרואים בסרטים, אף אחד לא רוצה להיות בצד של הרעים. בגלל זה יש לנו הצדקה לצד שלנו. הוכחות שמוכיחות למה אנחנו דווקא בצד של הטובים. אלה שמצילים את כולם. כולל את אלו שלא רוצים להינצל.

הנטייה לחשוב שאדם יודע יותר טוב מאחר מה טוב עבורו, לא באמת הוכיחה את עצמה לאורך השנים. אנחנו לא יודעים מה טוב יותר לאחרים. אנחנו רק יודעים איך לנרמל אותם לכיווננו. להפוך אותם ליותר כמונו. כי זה רק אומר שצדקנו. ואין שום צליל יפה יותר מלשמוע את השם שלנו ומיד לאחריו את המילה "צדקת".

רק שזה לא קורה בדרך כלל. בדרך כלל, הם רוצים לעשות לנו את אותו הדבר. כי הם מרגישים שהם צודקים. והם רוצים לעזור לנו להבין מה טוב עבורנו. ואין להם טיפה של מושג. כי הם לא מקשיבים לנו באותה מידה שאנחנו לא מקשיבים להם. אנחנו מקשיבים להד שנמצא בראש שלנו.

ברגע שאדם לא חושב בדיוק כמונו, אנחנו מחפשים לתייג אותו. אוטומטית הופכים אותו ל"הם". ואז מפרשים את הדברים שלו בהתאם לחשיבה "שלהם". ואז תוקפים דברים שהוא לא אמר. כי אנחנו כבר יודעים מה הוא חושב. ומה הוא עשה. ואיך שטפו לו את המוח. אחרת לא יתכן שהוא חושב אחרת מאתנו.

ועכשיו, כשהוא מרגיש שלא מקשיבים לו ותוקפים אותו על סמך דברים שלא אמר הסיכוי שישתכנע בדברינו צונח לאפס. והסיכוי שיתבצר בעמדותיו, גם אם לא היה מחופר בהם קודם ומוכן להקשיב, צונח לאפס. והרצון שלו לדבר אתנו, צונח לאפס. והרצון שלו להישאר אתנו בקשר, צונח לאפס.

בצניחה הזו, אין מצנח. יש התרסקות. התרסקות במערכות יחסים עם אנשים שהעריכו אותנו. התרסקות היכולת שלנו לתקשר. התרסקות בשם "האמת שלנו", רק כי דקלמנו אג'נדה שמישהו אחר טפטף לנו למוח. ובשביל מה. רק כי רצינו שיגידו לנו שאנחנו צודקים? רק כדי שיכירו בכך שאנחנו חכמים?

אם חשוב לנו לקבל הצדקה ולקבל הוכחה לחוכמה שלנו, חשוב שנתחיל להיות חכמים. ללמוד. לחקור. להקשיב. ולא רק לדברים שתומכים בדעתנו. להפסיק להתבצר בדעותינו. לקבל את זכותה של דעה אחרת להתקיים גם אם היא מנוגדת. גם אם היא מכעיסה. ולא כי היא נכונה. אלא כי זו זכותו של האחר להרגיש צודק.

הדבר היחידי שמעודד הקשבה מהצד השני, היא ההקשבה שלנו. היכולת להכיל דעה שונה מבלי לסתור אותה ישר כמטופשת. אי אפשר לצפות מהם לעשות משהו אחר. כי גם אנחנו לא היינו מקשיבים למי שלא מקשיב לנו. וללא הקשבה לא נוכל לדעת אם דעתו של אדם היא נכונה עבורו. או אם דעתנו נכונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תפריט נגישות