חברים יקרים, בטווח הזמן הנראה לעין, לא יפתחו קורסים פרונטאלים חדשים. עמכם הסליחה, הנהלת בית הספר.

תקווה (פירורי תובנות 247)

כל אדם צריך תקווה. כי תקווה היא הדבר שדוחף אותנו קדימה. היא האשליה שמוכרת לנו את המציאות שעוד לא התרחשה. אולי תתרחש. אולי לא. רק שעצם קיומה מניע אותנו להמשיך לפעול. גם אם עדיין אין תוצאות שנראות לעין.

יותר קל למחזר ייאוש מלטפח תקווה. כי קל למצוא את הדברים הרעים יותר בחיים. הם בולטים יותר לעין. כולם מדברים עליהם. ולהתדרדר להרגיש רע בגללם, זה מאוד קל. בזכות התקשורת. בזכות הפייסבוק. בזכות ההרגל לדבר על כל מה שרע.

המלחמה בין תקווה לייאוש היא המלחמה על התודעה. הדבר שבו אנחנו מתמקדים הוא זה שקובע מה נרגיש. הוא זה שקובע לאן נגיע. הוא זה שקובע במה נדביק גם אנשים אחרים. כי רגשות מדבקים. במיוחד אלה ששליליים.

שלב הביניים בין התקווה לייאוש הוא הכרה במצב הקיים. גם בחלק הרע שלו וגם בחלק הטוב. ולמרות שיותר קל לשים לב לרע, גם הטוב שם. שוכב מתחת לפני השטח. לא מתבלט. מובן מאליו. עד שהוא מתקלקל. ופתאום אנחנו מתגעגעים למה שהיה.

זה הגיוני לקחת את הטוב כמובן מאליו. הרי כל עוד משהו עובד כמו שצריך הוא לא בולט. וקל יותר לראות את הדברים הקטנים שהתקלקלו. לשים עליהם את מלוא תשומת הלב שלנו. ובכך להפוך אותם לגדולים יותר מכל דבר.

רק שהמיקוד בשלילי עד שהטוב מתקלקל רק מחזק את התפישה שלנו שהכל רע. ששום דבר לא עובד לנו. ולמה זה תמיד קורה לנו. בעיקר בעידן הפייסבוק כשנוצרת התחושה המזויפת שלכל השאר דווקא טוב. כי הם מעלים תמונות שמחות. מבלים. נהנים.

כל אדם צריך תקווה. רק שרוב האנשים מחכה שהתקווה תגיע אליו. בזמנה ומתוך רצונה החופשי. ובינתיים מקיף את התודעה שלו בכל מה שרע. כאילו שעוד מאותו הדבר יוצר משהו חדש. כאילו שהשינוי שלו הוא ה"בעיה" של מישהו אחר.

זה גם ההבדל בין הדור שלנו לדור שהקים את המדינה. הם היו דור שלא היה לו כלום והחדיר בעצמו תקווה כל היום. ותוך כדי עשייה, הם החדירו את התקווה בדור שאחריו. כדי שימשיך להקים. לבנות. להתפתח. ליצור את כל מה שקיים פה. וחלק מהאנשים לוקח כמובן מאליו.

בדור הנוכחי אנשים עסוקים במה שרע. בחיפוש אשמים. אנחנו דור ה"הוא אשם". הדור שלמד שמישהו צריך לעשות עבורו. ואם הוא לא עושה לנו את זה הוא הרע. ללא אחריות אישית. ללא מוכנות לפעול כשקשה ולבנות. והכי חמור – זה הדבר שאנחנו מלמדים את הדור הבא – ייאוש.

כל אדם צריך תקווה. רק שהיא לא באה לבד. כדי לפתח תקווה אנחנו צריכים להאמין. להאמין במשהו שאנחנו עוד לא רואים. להאמין במשהו שעוד לא קורה. לדמיין. להבין מה משמעותם של דברים. ולפעול. ללא מעצורים. במודע. גם כשקשה. ובעיקר כשקשה.

כל אדם צריך תקווה. והיא לא יכולה תמיד להתחיל ממישהו אחר. היא צריכה לבוא מתוך אומץ פנימי. כזה שאומר ש"אנחנו הולכים על זה". ועושים הכל כדי להשיג אותו. כי זו הדרך. לפתח תקווה. להוות השראה. ללכת את מילותינו. לקחת אנשים קדימה.

כי בלי התקווה והעשייה, אין לנו כלום. לא משמעות. לא עתיד. לא חזון. ובטח שלא ייעוד. דברים לא קורים מעצמם. שינויים לא מתרחשים. בשביל שינוי צריך לשנות. לעשות משהו אחרת. ולהבין. וללמוד. ולהאמין.

שיהיה סוף שבוע מעולה,
ליאור

רוצה לשתף את המאמר?

אולי יעניין אותך לקרוא גם את המאמרים הבאים:

תגובות למאמר |

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רוצה לקבל עדכון שבועי?

במשך 15 שנים אנחנו מעלים בכל שבוע מאמר חדש לבלוג על NLP, שפת גוף, שכנוע, פסיכולוגיה שימושית והשימוש שלהם בחיים שלך. היית רוצה שאעדכן אותך ביום שני כשיעלה המאמר הבא?

* העדכון הוא ללא תשלום והפרטים שלך מוגנים אצלנו מספאם

איך אפשר ללמוד איתנו?

מכיוון שאין לנו כבר קורסי NLP פרונטליים ויכול להיות שפספסת את האפשרות ללמוד אצלנו, עדיין יש אפשרות ליהנות מקורס שלנו. 

באתר מיוחד שיצרנו ריכזנו צילומי הכשרות שלנו וקורסי NLP מקוונים שבנינו במיוחד עבורך. אם מעניין אותך ליהנות מקורס כזה זה הקישור עבורך:

אם המאמר הזה מעניין אותך, בשבוע הבא נפתיע אותך!

זה הזמן להירשם לרשימת התפוצה שלנו

בכל שבוע, אנחנו מעלים מאמר חדש על שפת הגוף, תת המודע, NLP והשימוש בפסיכולוגיה יישומית כדי לשפר את החיים שלנו. אם בא לך שנעדכן אותך כשעולה מאמר חדש, כל מה שצריך לעשות הוא להזין את כתובת האימייל שלך בשדה הבא וללחוץ על הכפתור: