כל נפילה מכווצת אותנו. תחושת חוסר ההצלחה גורמת לנו להיעצר לרגע. כמו נגיעה בסיר רותח. הכאב. האכזבה. החיבור בין הכאב לאכזבה. המשמעויות שאנחנו נותנים לו. הכיווץ שנועד כדי להגן עלינו. והזמן שלוקח לנו לשחרר את הכיווץ ולנסות שוב.
רוב האנשים לומד לא לקום. הוא נופל פעם אחת. פעם שנייה. בפעם השלישית הוא לא ינסה אפילו לקום. כי בראשו מה שהיה הוא שיהיה. מה שקרה מספר פעמים כנראה שנגזר עליו על ידי כוח עליון. וזהו. התוצאה שלו הופכת למי שהוא.
הדבר שמבדיל בין הרוב הרגיל למיעוט שמצליח הוא הנחישות לחזור לעמוד ולעשות דברים אחרת. ההבנה שלמרות שכואב, חשוב לצאת לדרך שוב. ולא רק כדי "לעשות עד שיצליח". אלא גם כדי להרגיל את עצמנו לתובנה שדברים ישתבשו ועלינו להתרגל לחזור לעמוד.
אנחנו לא שולטים ב"הכל". דברים עוד ישתבשו. ולמרות שנוכל לנסות לצמצם את כל השיבושים, הם עדיין יקרו. החוכמה היא להתאושש מהלא צפוי. החוכמה היא לחזור לעמוד. ובכל פעם שנחזור לעמוד, נתמקצע עוד קצת באמנות ההתאוששות.